חלום מסובך פרק 4

הבית היה ריק. יעל, הייתה אצלה חברה, אמא ודוד היו במרפאה, אבא בעבודה, ויונתן לא ידעתי היכן הוא. ישבתי בחדרי, המחשבות על ישראל, והאודישן לא חדלו להתרוצץ בראשי. אביגל הייתה צריכה להגיע אלי בכל רגע. ירדתי אל הסלון, הסטתי את הווילון, והשקפתי אל הרחוב. הייתה סוף סוף, הפוגה מהגשם, וערפל כבד שהקשה ממני לראות את הרחוב בירור כיסה את הרחוב. אך יכולתי לראות במטושטש, את דמותה של אביגיל פוסעת בשביל המרוצף, ודפיקה נשמעה בדלת. "כנסי" אמרתי, היא נכנסה. "איזה קור, כאילו אנחנו חיים באנטרקטיקה לפחות" חייכתי. "אנחנו יכולת לדבר ולרכל כמה שאנחנו חפצות, אין איש בבית" אמרתי, היא חיככה את ידיה והוסיפה חיוך מממזרי ואמרה, "מצוין, אני יכולה להוציא ממך עוד מידע על ישראל, ולראות איך אני משדכת אותו אליך" "ולי נראה, שראיתי היום אצלך בבית הספר ניצוץ מאהוב" התגריתי בה. "תתוודי" אמרתי בחיוך, ושתינו פרצנו בצחוק רם. "רק היום דיברו אתנו בבית הספר על הכנסת אורחים כמה זה חשוב, למה את לא מציעה לי משהו לשתות?" אמרה בציניות, כי היא ידעה שהיא בת בית פה והיא לא צריכה לבקש רשות. נכנסו למטבח, מילאתי את הקומקום, והרתחתי מים, בינתיים היא הוציאה, אבקת שוקו, כי תמיד טענו שקפה זה למבוגרים, ותה זה לזקנים, וסוכר. "מצאתי אוצר" אמרה בתרועת ניצחון ושלפה מהארון שקית מרשמלו. חטפתי את זה ממנה "בסוף את תקבלי הרעלת סוכר, מרוב המתוק שאת אוכלת" אמרתי בציניות, והיא פרצה בצחוק. סוף סוף השתחררתי מהמתח שאפף אותי, מאז האודישן. המים בקומקום, העלו אדים. הוצאתי שני ספלים מהארון העליון, והנחתי על השיש. אביגיל הוציאה כפית מהמגרה, ובאה לשים סוכר בספלים. "את ממש לא הולכת לשים לנו סוכר, כי אחרת שתינו נקבל הרעלת סוכר" אמרתי בחיוך, וחטפתי ממנה את הכפית, וסוכר התפזר על השיש והרצפה. אביגיל מחאה כפיים, "אין, את פשוט כישרון מהלך" אמרה שוב, בציניות "אני?!" אמרתי "מישהי פה רצתה להרעיל את כולנו או, אני יודעת!" קראתי בתרועת ניצחון, "רצית להרעיל אותי בעזרת המון סוכר, וכך שאני היה על ערש דווי תתעללי בי" "מה?! ממתי את קוראת מחשבות, את צריכה לעדכן אותי שאת מגלה יכולות מופלאות" אמרה ושתינו שוב פרצנו בצחוק רם. כל כך אהבתי את המצבים הללו עם אביגיל, שפשוט שכחנו מהכל, והתנהגנו כשתי ילדות קטנות ומאושרות. אביגיל טאטאה את הסוכר, וניצלתי את ההזדמנות, שמתי כפית סוכר, וכפית שוקו. הוצאתי חלב מהמקרר, וחיממתי במיקרוגל, שפכתי, מעט מים חמים לספלים, והוספתי את החלב. ולשוקו המושלם, כמה מרשמלו מלמעלה, ושפכה המון מרשמלו. "אל תבואי אלי בטענות להרעלת סוכר" אמרתי בחיוך "נחשוב עלייך" השיבה, ועלינו לחדרי. התיישבנו על מיטתי. "האמת שחשבתי לרשום לישראל, פתק קצר, ולבקש ממנו אם נוכל להיפגש" אמרתי ובהיתי בעכביש שטיפס בנחת על הקיר. "את חושבת שזה יעבוד?" שאלה אביגיל, "אולי, אבל אני מפחדת שיסלקו אותי מבית הספר, או אותו מהישיבה" "על זה הם ממש לא יכולים לסלק" ענתה בנחרצות, "את לא זוכרת את דבורה, בשכבה שמעלנו, שמשה, ברוכין, ביקש מדבורה, בעזרת אחותו שיפגשו, והיא נענתה לבקשתו, וכבר למחרת סילקו את שניהם, מבית הספר והישיבה?" אמרתי ובחנתי את הבעת פניה, "אהה, נכון", "אז מה עושים?" שאלה, "כלום, מחכים לגיל שמונה עשרה, ומתחתנים עם שידוך" "וכבר שנה הבאה ישראל, יתחתן, כי הוא גדול ממני בשנה" "אז אין סיכוי" אמרה אביגיל, בהבעה מאוכזבת. "אני כן, רוצה לנסות" אמרתי בעקשנות וסתרתי את עצמי. "מה תעשי?" שאלה ולגמה מהשוקו "זה בכלל לא, מתוק" העירה "תגידי לי תודה, אני גומלת אותך, מסוכר ומתוק" אמרתי בחיוך "בא לי לרשום לו מכתב, על מה שאני מרגישה כלפיו, ואולי להציע לו להיפגש" "אני צריכה רק לצייר מסביבך בעזרת טוש אדום לבבות" אמרה בציניות. חייכתי, קמתי מהמיטה, ניגשתי, לשולחן הכתיבה שלי, תלשתי מדפדפת דף, חיפשתי בכאוס המחולט ששלט בשולחני עט, וחזרתי להתיישב ליד אביגיל. קמתי שוב, ולקחתי קלסר בשביל שהיה נוח לי לרשום והתיישבתי חזרה. ולגמתי מהשוקו. אביגיל חטפה ממני את הדף, והחלה לרשום בקול "אהובי ישראל, אני ממש אוהבת אותך, ואני רוצה שנפגש, בבקשה תסכים, ישבר לי הלב אם לא" הקריאה בדרמטיות. צחקתי, וחטפתי ממנה את הדף וקימטתי אותו " מה ,למה קימטתי זה היה ניסוח משולם " אמרה בציניות, "מושלם , למי שאת אוהבת", קמתי פעם נוספת, תלשתי דף חדש, והתיישבת. "ישראל, אני אשמח להיפגש איתך, בחורשה שבקצה הישוב יש לי מה לומר לך בבקשה תשקול את זה, הודיה". "אני ממש מרגישה, בימי התנ"ך, עם הניסוח הזה" אמרה, וגילגלה את עיינה, לא אכפת לי, אני אוהבת משכתי את כתפיי. וסיימתי את השוקו שלי. "ואיך תעברי לו את זה, הרי את לא יכולה להיכנס לישיבה, או לבוא לבית שלו?" שאלה אשכנע את יונתן אמרתי. "מחזיקה לך אצבעות" אמרה בלי טיפת ציניות. טוב, אני חייבת ללכת, אני צריכה לעזור לאמא שלי עם הקטנים" אמרה וירדנו למטה "אעדכן אותך אם יונתן הסכים" אמרתי "ותדעי שהיית חברה מדהימה, אם אמות מהרעלת סוכר" אמרה וצחקתי. חיבקנו האחת את השנייה, כאילו שאנחנו נפרדות לעד, והיא הלכה.

בערב, יצאתי אל המרפסת, יונתן ישב שם, והוא בהה בנקודה מסוימת, הוא חזר לישיבה, ושום דבר שקשור לצבא לא הוזכר. התיישבתי לידו, ושתקתי כמה דקות והתחלתי לדבר "מאיפה כל הרעיון של הצבא, עלה לך?" "סתם, נראה לי לא הוגן שכל אזרח שחי בארץ עושה צבא, ורק אנחנו לא עושים" "אבל אתה יודע כמה הצבא פרוץ, עם כל הערבוב בן נשים לגברים" אמרתי "נכון, אבל האמת שנמאס לי מהמסגרת הנוקשה של הדת, נמאס לי ללמוד תורה כל היום, והאמת" אמר והשתתק "אני לא כל כך מאמין כבר" לחש והשפיל את מבטו "האמת גם שאני ואביגיל דיברנו על זה לא מזמן", התוודיתי " גם אביגיל אמרה לי, שבא לה פעם אחת פשוט למרוד, ללבוש קצר לא לחשוב כל הזמן על הדת" "אני מבין אתה" אמר במשיכת כתפיים "לי בסדר עם הדת, רק אם לא היה את הקטע שאסור לצאת עם מישהו בלי להינשא לו, ורק דרך שידוך" הייתה שתיקה, "אני רוצה להילחם להתגייס, אך מצד שני לא רוצה להפסיד את המשפחה והחברים" אמר בייאוש, "אתה יודע, איך אבא ישתולל אם תתגייס, אתה יודע כמה אבא לא אוהב את העולם החילוני, כמה הוא פרוץ, ומשוקץ מבחינתו" הוא הנהן, "אני יכולה להתוודות בפניך על משהו, שאני צריכה עזרה ממך" אמרתי וליבי פעם בחוזקה. הוא הנהנן "אני אוהבת את ישראל כבר כמה זמן, אני רוצה שתיתן לו מכתב בשמי, למרות שהסיכויים קלושים שאכן יצא מזה משהו, והסיכויים גבוהים שאסתבך" הוא שלח לעברי מבט מופתע "מה.. איזה… ישראל?" גמגם "מימון" לחשתי "את לא נורמלית, יעשו לך בלגן ודרמה, אם ידעו שבאמת נפגשתם" "אני יודעת מה כנראה יהיו ההשלכות, אבל אני כן רוצה לנסות ולהיפגש איתו, אז יש סיכוי, שתעביר לו את זה?" שאלתי ושלפתי מכיס הסוודר שלי, את הפתק. "בסדר", אמר "אני כבר מספיק מסובך עם כולם, עם ההורים, הישיבה ששמעה אותי אומר למאיר, שאני רוצה להתגייס אז אין לי מה להפסיד" "תודה" אמרתי, וליבי התמלאה הכרת תודה. טוב, אני הולכת להתארגן לשינה, הוא הינהן, "ושוב תודה" אמרתי ונכנסתי הביתה .נכנסתי להתקלח, וניסיתי לסדר את מחשבותיי אך זה לא צלח, האם התקבלתי? האם זה סיכון ששווה את זה להיפגש עם ישראל?, מה ההשלכות של הפגישה עם ישראל, והאודישן. יצאתי מהמקלחת התעטפתי במגבת, נכנסתי לחדר פילסתי את דרכי, בין שלל החפצים שהיו פזורים בחדר, התלבשתי, נכנסתי למיטה ורק שהשמים נצבעו בכתום הצלחתי להירדם.