חלום מסובך פרק 3

נכנסו אל חדר, שמאחורי שולחן עץ, ישבו אישה אחת ושתי גברים. החדר היה צבוע בלבן מלבד קיר אחד, שהיה צבוע בצבע כתום אפרסק. בדיוק כמו הלובי, גם פה היו תלויות על הקירות תמונות של דוגמניות, שחלקן עם לבוש מינימלי וחלקן עם לבוש מלא. ליבי הלם, רציתי לברוח. "הכול טוב, הכול בסדר לחשה לי אביגיל. "שלום", החל אחד הגברים לדבר. "תיגשו אלנו בבקשה" המשיך, התקדמנו לעברם ונעמדנו מולם. "אורלי, המזכירה הסבירה לנו שהמצב בעיתי עם האישור הורים" כעת האישה דיברה, "נכון" אמרתי "טוב, תראי מה נעשה" המשיכה, "נראה אותך איך את צועדת עם ובלי עקבים, "ונראה איך נמשיך בסדר?" הנהנתי, וכול כך הודיתי להם בליבי שהם נותנים לי הזדמנות, למרות שההורים לא מאשרים. הגבר השלישי קם, והורה לי לבוא אחריו, וסימנתי לאביגיל שתחכה לי פה. הלכנו לחדר נוסף, הוא פתח את הדלת, ונגלה לי חדר עם ארון שמסודר בו בצורה מופתית זוגות נעליים רבות, מכל הסוגים, והצבעים. ראיתי שעיניו משוטטת על פני הארון והוא התקדם עוד טיפה לתוך החדר, וחזר עם זוג נעלי עקב, שחורות, פשוטות, קלאסיות. ויצאנו מהחדר. "תנעלי אותם בבקשה, ובאמת שאין מה להיות בלחץ, תאמיני לי שאנחנו לא נושכים" אמר בחיוך וניסה להרגיע אותי, אך כבר דמיינתי את התסריטים שאם כן אתקבל מה אומר להורים, ואם הם לא יאשרו?, אז חלומי יתנפץ ברגע. ולרגע, רציתי לא להתקבל, כך לא אצטרך לפתוח במסע שכנועים להוריי אך התעשתי מיד, והזכרתי לעצמי שזה חלומי הגדול ואסור לי לפשל. בזמן שהייתי בחדר, הגבר והאישה קמו ונעמדו ליד אביגיל. "אני מתן" הציג את עצמו הבחור שהורה לי לנעול את הנעליים, זאת יוליה, והצביע על הבחורה, וזה כמובן שחר, המנהל של הסוכנות דוגמנות". כולם נראו בשנות השלושים לחייהם. "אוקי, תוכלי בבקשה לצעוד מפה, והצביע לי על המיקום בו עמדתי, עד לפה והצביע על קצה החדר?" הנהנתי לא לעשות פשלות פקדתי על עצמי. "וגם כן תשימי יד על המותן" הוסיף שחר, נשמתי עמוק והתחלתי לצעוד, מנסה לצעוד כמה שיותר בביטחון. "תזקפי את הגב", העירה יוליה, ניסיתי למתוח את הגב כמה שיכולתי, וקיוויתי שזה נראה טוב, שהם מרוצים. שחלפתי על פני אביגיל, היא סימנה לי עם אצבעה, שזה מעולה. הגעתי לקצה החדר, וסקרתי את פניהם, פניהם לא הביעו דבר, לא רמזו אם זה היה טוב או שפישלתי. "תחזרי" ביקש מתן והנחתי את ידי שוב על המותן מתחתי את גבי וחזרתי אל מתן. ושוב, הבעות פניהם לא רמזה על שום דבר, לא גילתה לי אם זה היה בסדר, אם הם מרוצים. "תורידי את העקבים" ביקש ותצעדי ממש כמו שצעדת עכשיו אך הפעם יחפה וכך עשיתי. "תזקפי את הגב" העירה שוב יוליה, ומתחתי את הגב כמה שיכולתי. "טוב אנחנו נבשר לך במכתב איך התרשמנו והאם התקבלת". אמר שחר "התאכזבתי, חשבתי שזה יהיה ארוך יותר" אמרתי לאביגיל שיצאנו לרחוב "תחשבי שיש להם עוד בנות מלבדך, והם צריכים להספיק לבחון את כולן" הנהנתי "אבל היית מעולה!" אמרה אביגיל וידעתי שהיא אומרת זאת בכנות. "בטוח?" שאלתי "בטח" אמרה "מה זה החוסר ביטחון הזה פתאום?" שאלה, "אני פשוט ממש מפחדת מהתגובה של ההורים, ומה אם הם לא יאשרו?" "אני מבטיחה לך שאם תתקבלי ואני די בטוחה, שתתקבלי" "מאין לך כל הביטחון הזה שאני אתקבל?!" התפרצתי "כי היית כל כך מדהימה שצעדת" אמרה בשלווה ושוב, ידעתי שהיא אומרת את האמת, היא בחיים לא שיקרה לי תמיד הייתה כנה איתי. "אז אני מבטיחה לך שאם תתקבלי אני יעזור לך לשכנע את ההורים אוקי?" הנהנתי "תודה" אמרתי, "על?" שאלה, "שאת משתפת פעולה עם כל השיגעונות שלי", אמרתי ובאמת ליבי התמלאה בהכרת תודה כלפיה, לא ידעתי מה היית עושה בלעדיה. "זה לא שיגעונות זה חלומות" אמרה "לא רק זה" הסברתי "גם, זה שאני יכולה לשתף אותך בכול ולא תשפטי או תאמרי שזה אסור או נוגד את הדת, ממש כמו הקטע עם ישראל" " תשקלי גם כן קרירה לנאום נאומים מרגשים" ענתה בצינית שכה אפייניה אותה. צחקתי. "בוא נכנס לאכול פיצה אני רעבה, לא אכלתי כלום היום מרוב מהתרגשות ולחץ", הצעתי ונכנסו לפיצרייה, הזמנו מגש, וחיסלנו אותך תוך דקות ספורות. שילמנו ויצאנו. רגע, אמרנו להורים שאנחנו הולכות לקנות בגדים, אי אפשר לחזור הביתה בלי כלום" אמרה אביגיל "אז נגיד, שלא מצאנו כלום" "שתינו יראה חשוד מידי" "בוא נכנס לחנות נמדוד משהו נקנה ונסע הביתה הצעתי" הלכנו ברחוב הראשי מחפשות חולצה יפה, וצנועה כמובן. לאחר שלושה חנוית מצאנו חולצה יפה. ונסענו הביתה.
בערב צותתי לוויכוח סוער שהתנהל בין הוריי לאחי יונתן במטבח. "אני רוצה להתגייס, לעשות צבא, לתרום למדינה שלנו" שמעתי את אחי אומר להורים, הייתי בהלם, לא הבנתי מה השתבש אצל אחי, אצלנו חס וחלילה שמישהו יעשה צבא. הייתה שתיקה במטבח לכמה דקות ואז שמעתי את אבי מתפרץ. "מי הכניס לך את השטויות הללו?!, צבא?! חס וחלילה לא בבית שלי!" זעק אבי "אני מחר מדבר עם ראש הישיבה, ואתה חוזר לישיבה ותוציא את השטות הזו על הצבא, לא רוצה לשמוע את המילה הזו בבית הזה!" שמעתי כיסא נגרר וראיתי ממקום מחבואי את אבי יוצא מהמטבח ונמלטתי לחדר. שכבתי מיטתי ומחשבות רבות התרוצצו בראשי, מאין צץ לאחי הרעיון על הצבא? והאם אתקבל להיות דוגמנית? ולבסוף נרדמתי.