חלום מסובך פרק 2

נכנסתי הביתה, אחרי יום לימודים וניסיתי כמה שיותר להסתיר את התרגשותי הרבה. אמא לא הייתה בבית, היא תחזור רק בערב. הבטתי על שעון הקיר שבסלון השעה הייתה שתיים וחמישה, הנסיעה לעיר אם לוקחים בחשבון פקקים עורכת רבע שעה. נכנסתי למטבח, יעל, דוד, ואחי הגדול יהונתן אכלו צהרים. "למה אתה לא בישיבה?" התפלאתי, "סילקו אותי" אמר במשיכת כתפיים "מה עשו?!" שאלתי בתדהמה "סילקו" חזר על דבריו "כי"? "סתם" אמר "נו" נדנדתי לו, "תרפי" ביקש, "בסדר" אמרתי ויצאתי מהמטבח. עליתי לחדרי בשביל להתארגן, היה לי נורא מוזר שסילקו את אחי מהישיבה הוא תמיד היה תלמיד טוב, שמציית לחוקים. פתחתי את כפתורי חולצת בית הספר, וחיפשתי בארון חולצה יפה. מצאתי לבסוף, והחלפתי חצאית, ראיתי שהיא נהיתה קצרה כלומר גבהתי, התלבטתי אם להחליף אותה באחרת, יותר ארוכה, אך זאת הייתה חצאית שאהבתי ולא החלפתי. מקסימום אחטוף צעקות מההורים שהיא קצרה חשבתי לעצמי. הבטתי במראה, והתגלה לי קרע בגרביונים, איך הכול מתפקשש דווקא שאני ממהרת?! חשבתי לעצמי בייאוש ותחושת האופריה החלה לדעוך מעט. חיפשתי במגירת הגרביים גרביונים אחרים, אך לא מצאתי, ירדתי במהירות למטה יצאתי לחצר וקיוויתי שהכביסה, על חבל הכביסה התייבשה. למזלי הכביסה התייבשה, חיפשתי גרביונים שתאמו ללבושי ומצאתי. עליתי חזרה במהירות לחדרי. החלפתי גרביונים, ודפיקה נשמעה בדלת, זאת הייתה אביגיל, שמעתי שיונתן אומר לה שאני למעלה ושמעתי את צעדיה במעלה המדרגות. והיא נכנסה לחדרי. היא שלחה מבט לעבר החצאית שלי, "כן, אני יודעת שזה קצר לא נורא" אמרתי "טוב, על אחריותך" אמרה. "זזנו?" שאלה הנהנתי, לקחתי את תיק הצד שלי וירדנו במדרגות. "יונתן אני יוצאת" קראתי לעבר אחי "בסדר" אמר ויצאנו לעבר תחנת האוטובוס. צעדנו במהירות שנספיק להגיע, הגענו על תחנת האוטובוס, האוטובוס כבר היה בתחנה מיהרנו לעלות שלימנו והתיישבנו. הוא החל ליסוע והבטתי מין החלון על השדות שחלפנו על פניהם והרהרתי שוב, על ישראל. אביגיל מרפקה אותי, "מה, את חושבת על האודישן, רוקמת חלומות על קריירת דוגמנות בכל העולם"? שאלה בחיוך, "לא בדיוק", עניתי לא יכולתי לשקר לאביגיל, כי היא יודעת מתי שאני משקרת לה. "אז?" שאלה בטון חוקר "אני אוהבת כבר לא מעט זמן את ישראל" פלטתי במהירות את המילים, וקיללתי את עצמי על כך שאמרתי לה . "איזה ישראל, מימון, או כץ? שאלה מופתעת "מימון" אמרתי בלחשיה והבטתי לצדדים לוודאות שאף אחד לא מאזין. "עזבי, נדבר על זה שנרד, לא בא לי שאיזה רכלן מהישוב יפיץ את זה לכל הישוב". ראיתי שיש לה ניצוץ שובב בעיינה, וחייכתי. הבטתי בשעון היד שלי, השעה הייתה שתיים וחצי. העברנו את יתר הנסיעה בשתיקה, ליבי הלם התרגשות אפפה אותי, וגם כן הכנתי את עצמי למבול השאלות של אביגיל. הגענו לתחנה שלנו וירדנו. "נו ספרי" האיצה בי "שנייה", אמרתי הוצאתי את המכתב ובדקתי את הכתובת פעם נוספת. "את יודעת אפה זה נכון?" שאלה שהבינה שאני בודקת את הכתובת הנהנתי, והתחלנו לצעוד. ליבי הלם בפראות, עוד צעד קטן שאני מקווה שמקרב אותי לחלום הגדול, אך הזכרתי לעצמי שזה לא יהיה כה פשוט. "עכשיו את יכולה לנדב מעט מידע?" שאלה מסוקרנת "כן" וחייכתי. "סתם, אני מסתכלת עליו כבר חודשיים, יש לו עיניים מדהימות, והוא פשוט חתיך" אמרתי במשיכת כתפיים. "יאו הלוואי שהיינו יכולות לצאת סתם ככה עם מישהו בלי שידוך, בלי שזה יהיה מיועד לחתונה" אמרה "הלוואי" אמרתי "אך שתינו יודעת שאנו לא חיות בחברה כזו" אמרתי, והחזרתי את שתינו למציאות. "בא לי פעם אחת פשוט למרוד, ללכת עם לבוש קצר, לצאת עם מי שמתחשק לי, לא לחשוב על הדת" אמרה אביגיל בטון חולמני מעט. "את יכולה", אמרתי "אך זה היה כרוך בנתק מהמשפחה והחברות, בטוח שאת רוצה לשלם מחיר כזה תמורת חופש מהדת?" שאלתי "לא" אמרה "אבל הלוואי שלא הייתי צריכה לשלם מחיר כזה" אמרה. הגענו לבניין שבו האודישן התקיים. "תנשמי עמוק" פקדה עלי, נשמתי וניסיתי להרגיע את ההתרגשות והחששות, ונכנסו. קידם את פננו לובי, עם שתי מזכירות שנראו משועממות מעט, ולעסו מסטיק בקול, בנוסף על כיסאות פלסטיק ישבו עוד בנות שהסקתי שהן באו גם כן לאודישן, סרקתי אותן הן היו יפייפות, רציתי לרגע לברוח, חשבתי שאין לי שום סיכוי אך פקדתי על עצמי להירגע. ליבי נצבט שראיתי שליוו אותם הוריהם, כך לפחות תיארתי שהם הוריהם רציתי גם שהוריי יתמכו בחלומי הגדול . פנינו אל אחת מין המזכירות שעל שפתיה היה משוח אודם אדום בולט. "שלום" אמרתי בביישנות, "באתי לאודישן", "קיבלת מכתב בדואר נכון?" הנהנתי הוצאתי אותו מהתיק והגשתי לה, היא רפרפה עליו, הקלידה משהו במחשב ופנתה אל אביגיל "ואת?" שאלה, "אני מלווה אותה" השיבה "ויש אישור הורים?" שאלה, יותר מכל חששתי מהשאלה הזו "אהממ" התחלתי לגמגם "זה מסובך" ניסיתי להסביר, "כלומר" המשכתי "אני מגיעה מבית חרדי, אסור לי לדגמן, זה לא מה שהוא מקובל, או מותר" הסברתי. היא הנהנה, "אז הורים לא יודעים" המשכתי "טוב תראי, בגלל גילך הצעיר את צריכה אישור הורים הבנת"? "כן" אמרתי ומעכתי את ידה של אביגיל מלחץ, וליבי הלם בפראות ניסיתי להישאר אופטימית. "בכל זאת אכניס אותך, ונראה מה המנהל יאמר, בינתיים שבי ותמתני לתורך" אמרה אני ואביגיל נשמנו לרווחה והתיישבנו על כיסאות הפלסטיק. על הקירות היו דוגמניות, חלקן בלבוש מלא וחלקן בלבוש מינימלי. במרכז היה שולחן שהיו פזורים עליו מגזיני אופנה. כעבור עשר דקות הורו לנו להיכנס.