חי

כולנו מחפשים משהוא להאחז בו בין אם זה אל עליון שמשגיח עלינו מלמעלה או בין אם זה כמות הכסף בכספת או סתם דברים שאנחנו יוצרים שיגידו הינה אנחנו כאן. העניין הוא במה באמת אפשר להיאחז.

הוא גסס. למעשה הוא גסס כבר שנים, מאז שעליזה שלו הלכה, הוא הפך לאיש מת בגוף חי. ועכשיו, או עכשיו, חשב: איש מת בגוף מת. גופו נח על הכרים ועקבו גירד, לו רק יכל היה להתרומם. אבל הוא לא יכל, ובמקום זאת רק סובב את ראשו אל החלונות הכפולים שהשקיפו אל הגינה המטופחת, שהשתרעה לאורך דונמים נירחבים. את כל זה הוא עשה במו ידיו גיחך, הוא מישה הכלומניק, וזו הייתה דרך קשה בלי קיצורים נזכר בחיוך. הוא עלה לארץ בשלהי מלחמת העולם השנייה, לבד כשכל משפחתו נעלמה בגל של דם ואפר,  בן תשע-עשרה היה והארץ היתה זרה משאי פעם הכיר. בין הסיוטים בלילה והלחם הדל הוא למד את העברית, מתעקש על כל אות וכלל באהבה. הוא היה שאפתן, והכוך הקטן בתל אביב לא הספיק והוא עבד יום וליל כשהעבודה היא חברתו היחידה. כשהשתקע ודירתו גדלה מעט החל לחשוב בגדול ואז הגיע המפעל, בהתחלה מרתף אחד מכונה אחת והוא אחד. לאט לאט, אך בעקביות גדל העסק ושני עובדים כבר היו תחתיו, אבל זה לא הספיק והוא המשיך כשכל כולו מוקדש לעבודה. ובעשר שנים הפך המרתף האפרורי לכדי בניין שהכיל כחמישים עובדים והכניס כמיליוני שקלים בשנה. הוא עדיין המשיך לעבוד במרץ ללא הנחות, ובסוף אותה שנה שלח את משלוח הסחורה הראישון אל אירופה והמזומנים המשיכו להתרבות ואתם הסיוטים שלא פסקו לרגע, לא משנה כמה הרוויח ומה עשה,הוריו היו שם על רקע חידלון מצמרר, הוא הרגיש כאד שהולך ומתנדף ללא משהוא לאחוז בו, ואז באחד מטיוליו הליליים על המזח, כשניסה להרגיע את כאבו היא הופיעה. על רקע הגלים גופה הדקיק, עטוף בשימלת פישתן מתנפנפת, ניראת כחיזיון ותו לו. עליזה הייתה מדהימה יותר ממה שאי פעם יכל לקוות לו, היא לימדה אותו שוב מהו רגש, מהי אהבה. באותו הקיץ הם עמדו תחת חופת בד לבנה וזה נהיה רק שניהם נגד העולם. עליזה היתה עולם ומלואו והיא וילדיו מילאו את החלל הריק שבקרבו. ארבעים ושמונה שנה חלפו ביעף כשזרעים קטנטנים צומחים לכדי עצים עבי גזע, ולרגע הוא חשב שהינה זה האושר. זה לא, ליפני שהיה אפילו חודש להיפרד עליזה היתה רק עוד מלבן אבן מבריק שנושא בחובו זיכרון עמום. החיים חזרו למסלולם הרגיל והוא עבד ונתן לזמן להיעלם מחייו. אבל הזמן תמיד מוצא את פקודיו, לבסוף וכשגופו החורק לא יכל עוד לעלות את המדרגות הגיעה ההבנה שהינה זה הסוף. הילדים התאספו סביב מיטתו כל אחד כבר איש בפני עצמו, והוא אפילו לא שם לב שאת החולצות המוכתמות משלגונים אדמדמים ומכדורי בוץ החליפו חליפות מגוהצות ללא רבב. איך לא ראה?,זה לא משנה עכשיו. הוא הפנה את מבטו מהגינה המטופחת והבנה בהירה האירה הכל, כמו רעם על צמרות העצים, כמו היורה שמודיע הינה הגיעה עונת הגדילה,זה הכה בו. הוא התיישב מתפלא מהקלות שבדבר והרים את הטלפון המסולסל משידת העץ הסמוכה למיטתו. כעבור כעשר דקות הגיע איש כשחליפה כחולה לגופו ומזוודה דקיקה בידו ״אתה בטוח?״ שאל.  ״כן, יותר משאי פעם הייתי״. החליפה הכחולה שלפה את המסמכים ובהיסוס מה הגישה אותם לידיו, שהזיקנה כבר אכלה בהם,בליווי עט מוכסף.
והוא בפעם הראישונה בתשעים ותשע שנותיו עשה משהוא בלא לחשוב, אך ורק להרגיש כמו שעליזה לימדה אותו, פעם. ״אתה בטוח שאת כל החיסכונות?״ הקשתה החליפה והוא רק תלה מבט באויר והנהן. ״צא״ הוא פקד ולא יסףו הרשה לצחקוק רווי פורקן להשתחרר מפיו. כל חסכונותיו, כל כספו כבר לא שלו היו ,לעולם. הוא עצם את עיניו מרגיש קל מאויר, מואר מילבנה. ״והינה אני בא״ קרא ללא קול, עליזה, עיניו נעצמו בפעם האחרונה והוא היה סוף סוף חי. שלם.