חיי.

שמי הוא ליסה, ליסה סטנזלשקוף.
השנה 1773, נולדתי ב01.01.1764.
מאז שאני זוכרת את עצמי אני כותבת יומן,
יותר נכון מאותו היום בו איבדתי את הוריי.
היום הייתה ההלוויה של אהובי.
חוויתי חיים קשים אך מהרגע שפגשתי אותו,
הייתה סיבה לחיי…

ברצוני לחלוק עמכם את הסיפור שלי.
בתקווה והוא יעורר בכם סערת רגשות מסוימת…

הכל התחיל ביום שנולדתי,
נולדתי למשפחת אצולה מוכרת בפרוסיה.
הוריי אהבו מאוד אחד את השני וגם היה את את אחי,
יאן, שהיה גדול ממני בשלוש שנים.
לאח של אבי, קראו הרוזן יוהאן, הוא נהג לבקר בביתנו פעמים רבות,
הוא תמיד אמר שאני מאוד דומה ויפה כמו אמי.

לא היה חסר לי דבר וחיי היו מושלמים… אני זוכרת את אותו יום בהיר
אחד בו התעוררתי מוכנה ליום הולדתו של יאן, מלאו לו חמש שנים!
אני, המשפחה ודוד יוהאן יצאנו למרכז העיר בשביל לקנות את הצעצוע
בו יאן כה חפץ, טיילנו ונהנינו עד מאוד.
עד שפתאום זה קרה, איני זוכרת אפילו איך!
באתי להחזיק את היד להוריי ומשום מקום, נורו שתי יריות,
אשר פגעו היישר בחזה שלהם, הם נפלו ומתו, כך איבדתי אותם.
הכל קרה כל כך מהר… אחי בכה ודודי ניסה להרגיע אותנו,
אף אחד לא ראה מי ירה.
לאחר כל המהומה, ההלוויה וכל הזוועות שקרו,
יוהאן נתן לי יומן בו ארשום את כל תחושותיי ואימץ אותנו בביתו אך הצרות לא נגמרו…

עברו מספר חודשים מאז מות הוריי, ושיחקתי לי עם אחי בגינה,
שיחקנו מחבואים, הלכתי להסתתר מאחורי העץ הגדול שהיה בגינה האחורית,
שמעתי את יאן צורח "הצילו! הצילו! פושעים!",
כך הוא תמיד נהג להפחיד אותי בשביל לגרום לי לנטוש את המחבוא,
אך הפעם לא נפלתי בפח! חיכיתי וחיכיתי לכך שהוא ימצא אותי,
אבל זה לא קרה… יצאתי וראיתי את דוד יוהאן שוכב על הרצפה כאילו קיבל מכה!
כך גם היה, הוא גמגם משהו על חוטפים ולא הבנתי כלום! איך זה קרה? איפה היו כל
השומרים?! למה כל זה קורה לי? לא הייתה לי תשובה לאף אחת משאלותיי…
נותרנו רק אני ויוהאן, הורי נרצחו, אחי נחטף, שמחת חיי אבדה.

בגיל 14 נשלחתי לבית הספר לבנות אצולה בו כל כך רציתי ללמוד!
למדתי מקצועית רבים ומעניינים והכרתי גם הרבה מאוד חברות שגרמו לי להתעלם
מהצרות שעברתי, חברתי הכי הטובה הייתה הלנה, היא הייתה טיפשה למדיי
אז תמיד גיליתי לה את התשובות לשיעורי הבית.
אני זוכרת את ימיי הנעורים של בבית הספר, אלו היו שנים בו הרגשתי בטוחה וחופשיה!
נהגנו לבקר בבית החולים הקרבי בכדי לעזור לחיילים שנפצעו בזמן שלחמו למען הצדק
והשלום ואיחוד גרמניה. מאוד אהבתי את הביקורים האלו מכיוון שחיבבתי מאוד את אחד
החיילים בשם הנריך, הבנות אמרו שהן בטוחות שהתחושות שלי כלפיו הדדיות.
דודי יוהאן ידע על תחושותיי כלפי החייל, וזה ממש לא מצא חן בעיניו,
אך אהבתי לשגע אותו בכך שאמרתי שהתנשקנו, אני זוכרת את זעמו זה היה כה מצחיק!
הוא תמיד האדים והזכיר לי את הלנה מאדימה כאשר המורה מגלה שהיא שוב העתיקה את השיעורים. שנאתו של הדוד כלפי הנרייך הייתה ידועה לכל, ואני גם דיי בטוחה שהוא ניסה לפגוע בו.

באחת החופשות בו נשארתי בבית, ניסיתי לברוח בכדי להיפגש עם אהובי, שדודי גילה את זה הוא מיד נעל אותי בחדרי והרעיב אותי, הוא תמיד ניסה הכל בשביל להרחיק אותי ממנו או מכל גבר אחר! הדוד גם לא אהב כאשר מישהו במפגשים של משפחות האצולה ביקש את ידי,
האמת לאחר שזה היה קורה, אותם גברים היו נעלמים בפתאומיות, לא שהיה אכפת לי…

סיימתי את הלימודים בערך בגיל 17, היה לנו נשף סיום ענקי ומפואר! כמובן שהנרייך הגיעה ורקדתי אתו מספר ריקודים, וברור שדוד יוהאן ניסה להכריח אותי לא לרקוד, וללא הצלחה!
הלכתי לחדר לבד עם אהובי בשביל לדבר אתו ביחידות, הוא אמר שהוא רוצה להינשא לי ובדיוק באותו הרגע יוהאן נכנס, הוא כעס וגירש את הנרייך! התעצבנתי על הדוד!

למרות שזה רק בית ספר תמיד קרו בו דברים משונים, התרוצצו סיפורים רבים על מישהו שנקרא "הסניור" שהוא רוצח פסיכי ואף אנס! לא האמנתי לשטויות האלה כי ידעתי שאני תמיד תחת הגנתו של הדוד שלי, במיוחד שהוא שכר שומר יפני מנוסה בשם הימטאצ'י.

אביה של אחת הבנות בכיתה ששמו היה ולדימיר היה עסוק בחיפושים אחר "הסניור"
ואף נתקל בו בקרבות אלימים, אך הסניור תמיד חמק.

ביום שלאחר תום הלימודים, הצלחתי לברוח מהבית עם הנרייך, הוא לקח אותי לסוג של כניסה לתחת האדמה, המקום היה מסריח ככל הנראה מביוב אך דיי יפה. כמובן שכמו תמיד הדוד גילה וישר חיפש אחרינו והוא גם מצא אותנו! החל ריב אלים בין הנרייך ליוהאן, בסוף הדוד שלף אקדח בגיבוי של עוזרו הנאמן הימטאצ'י ושניהם מכוונים את אקדחיהם לראשו של אהובי! התחלתי לצרוח לדוד, למה אתה עושה את זה?! אל תרצח אותו בבקשה! אני אוהבת אותו! הוא התחיל לצעוק ופתאום גם לבכות… שאלתי בתמימות מה קרה?
והוא התוודה: "ליסה, את זוכרת שאמרתי שאת דומה לאימא שלך? אז אני חייב לספר לך,
אני הסניור, אני הרוצח הפסיכי! אני רצחתי את הורייך!" לא האמנתי למה ששמעתי! הוא המשיך:"אחי תמיד היה יותר מוצלח ממני, יותר טוב ממני, פשוט יותר הכל! הוא גם זכה באישה שכה אהבתי, באמך, הקנאה גרמה לי לעשות את זה, זוכרת שאחיך נחטף? אני גרמתי לכך שירחיקו אותו רק בשביל שאהיה אתך ליסה אהובתי! אני אוהב אותך!". הייתי בשוק, הדוד ירה לעבר הנרייך אך פספס והתנהל קרב יריות מזעזע! מיד הגיעה המשטרה ובראשה עמד ולדימיר! דודי הבין שזה הסוף,
הוא ירה בעצמו ומת! בכיתי ויללתי בלי סוף! אהובי חיבק אותי חזק אך שום דבר לא עזר.

עברה בערך כשנה, ואני והנרייך התחתנו, הייתי מלאת אושר! זה היה היום היחידי שבו הרגשתי שמחה והלב שלי פעם כה מהר!
אנשים רבים היו בחתונתו המפוארות שהייתה ידועה בכל קצוות תבל!
לצערי לא הצלחנו להביא ילדים, אך אהבתנו העזה חיפתה על כך…

כיום אני בת 19. איבדתי את הוריי, אחי, דודי וגם בעלי המנוח שנפטר היום מדום לב.
אז אני שואלת את עצמי? מה לעשות עכשיו? למצוא אהבה חדשה? לחפש אחר אחי האבוד מזה שנים? אז זהו שנראה לי, שב19 השנים הללו, חוויתי מספיק אסונות ואיני יודעת מה עוד הגורל מכין עבורי. אז זה הסוף חברים, החבל כבר מוכן והכיסא מתחתיו, אז להתראות.
אני שמחה בחלקי ובמה שעברתי, אני רוצה לפגוש את הוריי שם למעלה ומודה לכל חברותיי שתמכו בי תמיד בתקופת נעוריי, אני גם מודה לך יומן יקר על כך שהייתה לי לחבר ותמיד היה אפשר לשתף אתך את רגשותיי.

להתראות עולם. ליסה סטנזלשקוף.