חיי זר

ראיתי את כולם.יושבים באולם גדול ושטוח,שופע וצפוף בכיסאות רעועים ולא יציבים.כולנו,ישבנו בשורות גדולות ומסודרות-כל אחד בטוח שיש באווירה סדר ושגרה.אילמלא ראו על אילו כיסאות הם יושבים בנוחיות מוחלטת.אך הם לא ראו,ולא היו מעוניינים לראות זאת.אף על פי הצפיפות,האולם הגדול והישר,והקולות של כולם שמילאו את האולם והדהדו בקירותיו,אף אדם לא שם לב לתנאים חסרי הנוחות בהם הוא נמצא.נראה היה כי כל אחד בבועתו ובעולמו.למרות שישבו כמעט צמודים זה לזה,כל אחד ואחד,המשיכו לשקוע בקולם בלבד ולשבת על הכיסאות המפורקים וחסרי היציבות.ומה שהכי גרם לי לחרדה,היא שאינם יכלו לזוז ולקום מהאולם הגדול,להתנתק ממנו.ההלם השני שסחרר אותי היה,כי הם אפילו לא העלו בדעתם להתנתק מהמקום עליו ישבו.חסרי מודעות היו כולם,וניסיתי לעבור ולהזדחל מבין הכיסאות,לקרוא למישהו שיישמע,שיבין.כך עברתי כיסא כיסא,נזהרת שלא לפרקו ומבקשת תשומת לב.הלם נוסף היכה בי.ייתכן כי אף אדם לא שמע את קולי?עברתי שוב בין הכיסאות,צורחת בקול רם יותר-גם הפעם אף אדם לא שמע אותי.אף על פי הצפיפות,אף על פי שעברתי וכמעט ולא שברתי כיסא כיסא,אף על פי שכל כך התאמצתי להשתחל ולעבור בין הכיסאות שנגעתי בגופם בעדינות-בעשרות אנשים שלא שמעו ולא ראו ולא ניסו.
מסתכל,הזעתי.אילו חיים.תושבים שיושבים ביחד אך כל אחד לבדו,האזור כה צפוף והומה אך כל אחד שקוע בו,כיסאות מאובקים העומדים להתפרק אך הם יושבים להם בנוחיות ללא מחשבה שיוכלו ליפול מכיסאם.ללא מחשבה שבכל רגע נתון,הם יכולים לחדול להתקיים.
עזבתי בתסכול את האולם הגדול.עזבתי בתסכול את העולם הגדול.אילו יצורים מוזרים….חשבתי לעצמי ונשמתי בהקלה מרובה שאיני שם אלא כאן-הרחק משם.