חיי האהבה שלי

הנערה צעדה בכביש הסואן והסתכלה למעלה.
השמש שלחה בה חיצים שגרמו לאותה הנערה למצמץ, אבל היא המשיכה לפסוע באותה הגאווה, מתייחסת לשמש כאל ילד קטן החובט בה באגרופו.
והמכוניות חלפו על פניה במהירות, ולפעמים חשבה שברחו ממנה, ואז, כשהמחשבות האלה הזדחלו ברשעות למוחה, גבה היה משתופף קמעה, ועיניה היו מתרוצצות בחוסר נוחות.
אך היא כבר התרגלה לרעש של המכוניות הבורחות, לחיכוך המצמרר של המכונית עם הכביש.
והיא גם התרגלה שאף אחד לא עוצר לה, וכבר לא ציפתה לחריקת בלמים משוועת, וכבר לא בחנה את החלונות בסקרנות מהולה בתקווה, אולי הפעם יעצרו.
והיא כבר לא קיוותה, בתוכי תוכה, שתתרחש לידה איזו תאונה, והרבה אנשים יתרוצצו, ובתוך כל ההמולה הזאת מבט אחד טועה יזכה אותה בהתייחסות, קטנה ככל שתהיה.
וברגע שהחליטה, ברגע שגמרה אומר בליבה כי לא תצפה יותר, בשניות שנעלה את תקוותה וזרקה את המפתח אל האינסוף, 
חלפה לידה מכונית, ונעצרה בחריקת בלמים.
והנערה נעצרה.
גופה כמעט ואיבד את אחיזתו, וכפות ידיה, הסדוקות מההצקות של השמש, זעו באי נוחות.
ומהרכב יצא נער, והוא התבונן בה בסקרנות, ׳רוצה טרמפ?׳ הציע.
והיא, הנערה שידעה הכל על הפסיעה בשום מקום, הנערה שהתרגלה כל כך לחוסר התייחסות, השתנקה.
מבלי אומר הוא נטל את ידה ופתח בשבילה את הדלת, היא התיישבה על המושב הנוח, וכעבור כמה שניות הוא היה לידה, והם יצאו לדרך.
והוא דיבר אליה, וליטף אותה, אבל לא יותר מידי.
ואמר לה מילים יפות, ושיתף אותה, ובדיוק במידה הנכונה.  
והנוף היה עוצר נשימה, ורוח קלה פרעה את שערה.
ידו השתרבבה לצד ידה שלה, 
והוא אחז בה.
והיא החניקה.
היא החלה להשתעל, 
מבטו הדואג גרם לה להחניק יותר,
מלתעות המוות החלו ללטפה, 
נשימותיה החלו מתקצרות, וגופה זז בטלטולים עזים, כאלו אחז בה שד.
ובכוחות אחרונים לחשה לו ״תעזוב את היד״.
אך הוא נענע את ראשו בשלילה ׳אני יכול לעזור׳ הוא זעק.
והיא קמלה, ולא בגלל חוסר באוויר, אלא כי ידעה שהוא לא יכול.
ודמעות עלו בעיניו.
עיניה שלה התחננו.
ידו הרפתה ממנה, והוא פלט זעקת כאב.
והיא יצאה מהמכונית בזמן שזו נסעה,ונראתה כמו אישה שעברה שעות בעינויים מיסרים.
גופה התגלגל על הכביש, אך היא לא זעקה בכאב, כי לפחות היא הייתה לבד.
עיניה נפקחו, השמש סנוורה אותה בלעג.
קמה הנערה, והחלה לצעוד בכביש הסואן.
ולפתע,
היא קוותה שתעצור מכונית בחריקת בלמים משוועת.
ומבטה לא מש מחלונות המכוניות הבורחות, בציפייה למבט דואג מוכר.
אבל המכוניות לא עצרו עוד,
ורגליה של הנערה לא משו מהדרך, שהפכה להיות דרכה שלה.
והשמש הביטה מלמעלה,
במין מבט של רחמים.