חיים נבראים ונבטלים על חודה של מילה

ברייקיאוויק בירת איסלנד נמצא בנק הזרע הצפוני, אליו באים גברים ונשים מכל העולם כדי לתרום או כדי לקבל, בהתאמה. שערי הבנק פתוחים בפני כל אישה או גבר, אם רק יעמדו בתנאי האחד החצוי: לגבר, שיהיה רווק ללא ילדים, ולאישה, שתהיה בעלת בסיס כלכלי מינימאלי (שערכו מוצמד לתמ"ג מארץ המקור של האישה, כל עוד היא מן האיחוד האירופי. אחרת, לפי המדד באיסלנד.)
לאחר שהגברים אוננו ופלטו את זרעם, מגישים להם דף בגודל חצי A4, אותו הם רשאים למלא כאוות נפשם. נותנים להם עיפרון מכני 0.4, ו-12 עפרונות צבעוניים. ברגע שסיימו הגברים לכתוב, מרססים את הדף בחומר מונע ריקבון, וממסגרים אותו במסגרת אטומה מהחומר השקוף "פולידוויל-334", חומר מבודד כמעט-מושלם, שבניגוד לזכוכית, לא בולע אור בכלל, ולא מחזיר השתקפויות מן הסביבה (אפילו לא 5%), ובכך יוצר רושם שהדף לא ממוסגר בשום חומר בכלל. (פוסלים את הדף אם הוא מכיל פרטים מזהים)
והדף הזה, בתוספת לנספח רפואי קטן שמכיל תוצאות שנועדו לאבחן מחלות גנטיות, הוא האינדיקציה היחידה לפיה מורשות הנשים לברור. מציגים את הדפים בקומפלקס שמורכב מחמישה או שישה חדרי תצוגה גדולים, שתוכנן ע"י האדריכלית הפינית יונה ונקובר בשנת 1999. אם מישהו יראה תמונה של המקום הזה, הוא עלול לטעות ולחשוב שהוא מסתכל על תערוכה של ציורי-גן נאיביים שמוצגת בפני גננות. אבל אז הוא יביט ממש-ממש מקרוב, והוא יוכל לראות שלתוך הדפים השתרבבו מילים זרות כמו: "רגיש ושנון", "אקדמאי", "[…] יודע שאת האחת, מאחל לך כל-טוב". ואז משהו ינוע בו, במתבונן, והוא יבין שיש פה עניין של חיים ומוות תלויים על קצה צוק.