חיים מושלמים ?! לא.. וכאן הכל התחיל – פרק 3

"וואו לירוי, יש לי הרגשה שיהיה כיף!" אמרתי בכעס.
"מאי זה זמני, אנחנו נמצא סידור אחר.." גילגלתי עיניים.
"אני משוכנעת!! לירוי תצא מהסרט! יעיפו אותנו עוד לפני ונספיק לנשום.. כמו תמיד!" הסתובבתי והלכתי.
לא יודעת לאן.. הסתובבתי בבית, בין החדרים. "צריכה עזרה?" שאל קול מוכר. הסתובבתי וראיתי את מייקל.
"לא.. אני מסתדרת." אמרתי ביובש. "אני מקווה שלא נפגעת מאחותי.. היא כזאת."
"אל תדאג, לא לוקחת ללב.."
"לוקחת לנשמה..?" צחק. גיחכתי. הוא דיי חמוד. דיי! אסור לי לחשוב ככה! במילא עוד יומיים אנ כבר לא אהיה פה.
"זה שונה את יודעת.. " שלחתי לו מבט מבולבל.
"הבית הזה, הוא שונה משאר בתי היתומים."
"כן בטח," צחקתי. "כולם אותו הדבר.. כולם מנצלים אותנו, כולם רואים בנו קורבן."
"לא פה. אנחנו כולנו משפחה." הגענו לחדר.. הוא היה מדהים! הקירות התכולים תאמו לעניו הכחולות של מייקל. ציורי הקיר נראו כמו נוף לים. היו בחדר שלוש מיטות. מיטת קומתיים , של הקטנים אני מניחה ומיטה גדולה, המיטה שלו. הוא סימן לי לשבת, "לפני שלוש שנים, שאני ונוי הגענו לכאן אחרי מות הורינו היינו מפוחדים! פחדנו מהצל של עצמנו, גדלנו בבית עשיר, בקושי יצאנו, לא הכרנו את העולם, הכל היה זר לנו. ופתאום, מבית ענק עם משרתים ופינוקים לכלום. פתאום היינו צריכים לדאוג לעצמנו, ולסמוך רק אחד על השנייה. והמקום הזה הציל אותנו. מיס בי הצילה אותנו, היא הייתה כל כך מקסימה ואדיבה כלפינו, ובתמורה לאוכל ולקורת הגג שנתנה לנו כל מה שביקשה היה עזרה עם הילדים הקטנים בזמן שהיא טפלה בבעלה החולה. וגם אחרי שנפטר היא החזיקה את בית היתומים ודאגה לכולנו. אנחנו חייבים לה הכל."
ריחמתי עליו, לא יודעת למה, הרי אנחנו כל כך דומים. נזכרתי בבתי היתומים הישנים.. איך כל פעם שהייתי עושה דבר אסור אחי היה מקבל מכות. אם רק נפלתי ושברתי משהו, הם היו מכיר את אחי כי אני קטנה מדי. וכשגדלתי התחלתי גם אני לקבל מכות, אבל לפעמים לירוי היה צועק ומבקש שיכו אותו במקומי. אני לא מכירה את המושג אדיבות, וזה מה שהפחיד אותי יותר מהכל.
"אני מצטערת.." לחשתי. "לא ידעתי."
"זה בסדר! אני רק מבקש.. אל תחשבי רעות על מיס בי- היא מלאך!" הוא תפס את ידי, שלח לי מבט מנחם והלך.
חזרתי לחצר וראיתי את לירוי שוכב בדממה על הרצפה. נבהלתי כל כך! רצתי אליו הכי מהר שיכולתי.