חיים מושלמים ?! לא.. וכאן הכל התחיל – פרק 1

"מאי !!" אחי קרא,
"כן לירוי??" השבתי.
"את באה? אני לא מתכוון לחפש אותך שוב !" צעק.
אני מאי, אני בת חמש- עשרה עוד חודש ! דיי נמוכה, עיניים ירוקות וגדולות ושיער שחור וגלי שמגיע לי עד למותניים.
לפני שבע שנים הוריי מתו בתאונת דרכים ומאז אני ואחי מטיילים בין בתי יתומים, בין משפחות. אבל אחרי לא יותר מכמה חודשים כמו תמיד, שוב אנחנו לבד מחפשים מקום לגור בו.
אחי דאג לי להכל מאז מות הוריי. תמיד. אני חייבת לו הכל !
"לירוי, אתה יודע בכלל לאן אנחנו הולכים?" שאלתי מבוהלת. אני עייפה, לא ישנו כמעט שלושה ימים. לפעמים אני תוהה אם הוא מסתיר את הרגשות שלו רק כדי לשמור עליי. כמו שאומרים 'הגברים בוכים בלילה', הוא חזק, אני יודעת שהוא חזק. אבל יש גבול לכמה שאדם יכול להכיל.. לא?
"לא, מאי." הוא נעצר, "אני לא יודע" הסתכל עליי מבוייש.
הסתכלתי סביב, ראיתי רק עצים ובניינים מוזרים, אני לא חושבת שזה אזור מחייה, איפה אנחנו?!
"לירוי, בוא נעצור. אתה נראה עייף. נישן קצת ואז נמשיך?" עודדתי אותו.
"את צודקת, אני עייף. אבל אני לא יכול להרשות לעצמי לתת לך לישון ברחוב. אנחנו ממשיכים!" קרא בנחישות.
הרגליים כבר כואבות, הגוף עומד לקרוס. אבל אני יודעת שאם אפול לירוי יסחוב אותי על גבו, והוא עייף מספיק, אם ישא משקל נושף הוא יחלה.
"הנה!" הוא קרא. "אני רואה שם בית !" צעק מאושר. אבל אני לא.. אולי כי לא רציתי לראות, עוד בית פרושו עוד צרות. הוא הסתכל עליי.
"מאי אני יודע כמה זה קשה, אני מרגיש בדיוק כמוך! אבל אם אנחנו רוצים לשרוד אסור לנו לוותר! את מבינה את זה נכון?" שאל בשקט. הנהנתי.
"יופי. אז אנחנו רצים אל הבית הזה עכשיו, ואנחנו נסביר הכל ואני בטוח שהם יסכימו לארח אותנו לילה אחד נכון?" שוב הנהנתי. הוא התחיל לרוץ ומשך אותי אחריו.
רצנו, ורצנו קרוב לעשרים דקות. הרגליים שורפות והריאות בוערות ואני מייחלת שנגיע!
ופתאום הבית מולי, בית ענק ויפה, מרפסת גדולה. כנראה בית של עשירים..
הסדרנו את הנשימה ונעמדנו ליד הדלת. לירוי הביט בי בעניים נחושות, והבנתי, הרגשתי את זה גם. משהו בבית הזה מרגיש מוזר.
הוא דפק, אין תשובה. דפק שוב ובדיוק שהתייאשנו ופנינו ללכת הדלת נפתחה.