חיים לא מושלמים
היי, אני לילי.. אני בת 16, הייתי בקורס איפור מקצועי, היה לי חבר, היה לי הכל.. אבל אז, לפני שנה קרה הגרוע מכל. חליתי בסרטן. אני לא יודעת למה בני האדם כל כך מגעילים או לפחות חלקם… ראשית כשגיליתי את זה ישר עפתי מהקורס, ומהבית ספר, אבל לא בגלל אף אחד. בגללי. אז כמו שבטח ניחשתם סיפרתי לחבר שלי "הארי" הוא התבדח, ואמרתי לו שזה לא בדיחה. הוא פרד ממני, עכשיו אני שוכבת בבית על הספה עם שמיכה, שוקו חם. והתחרטות על זה שנולדתי. עכשיו אין לי אף אחד, חוץ מההורים שלא לדבר על זה ששמעתי שהם מתכווחים בסלון ואבי אמר שייפרדו. כניראה שבקרוב ישאר לי רק מישהו אחד. לחברותיי מהקורס ומהתיכון אין את המספר שלי, רק לי יש את שלהן אבל אני לא רוצה להתקשר אליהן. הן כניראה יפסיקו לדבר איתי. "יכול להיות שאת בדיכאון?" קולה של אמי נשמע מדבר אליי
"אני לא בדיכאון אני פשוט משועממת" מלמלתי
אמי התיישבה לצידי הניחה את ידה על ראשי ברכות והתחילה לנחם אותי… יותר מאוחר היא נזכרה שיש לי קורס איפור מקצועי היום. אמי לא ידעה שפרשתי עקב הסרטן.
"אין לי מצב רוח ללכת" המצאתי ואמרתי במהירות
"זה נישמע דיכאוני" אמי מלמלה
"אמא! אין לי מצב רוח עכשיו! הבטחתי ל.. לגל (חברתי בתיכון הקודם) שאדבר איתה בפאלפון" המצאתי ומלמלתי
"שחכת שיש לך קורס? תגידי לה שאת עסוקה! ותגידי תודה שהם הסכימו לקבל אותך בזכות כישורייך המדהימים בחינם"
"אמא דיי, אני הולכת להתקשר אלייה"
הלכתי אל חדרי לא באמת התקשרתי, רק לבשתי גרביים צמריריים ושתיתי שוקו
תגובות (0)