חיים בהכחשה

ניסיתי לשכוח, להתעלם מהכל.
לא הצלחתי. אשמתי?
באמת שניסיתי להתמודד מול הכל. לחייך כאילו כלום לא קרה "להמשיך הלאה".
הייתי קוראת לעצמי "העצובה בהכחשה", כי אני כל הזמן מנסה להסתיר את זה שאני עצובה, שאני עצבנית.
ברור. מה? שמישו יראה אותי בוכה? עצבנית? נשברת? פחח.. מה פתאום.
זה קשה.
קשה להראות את חיי כמושלמים ביותר, כמוצלחים ביותר. וכן הייתה להם אפשרות להיות כאלה.
עשיתי טעויות. הייתי טיפשה.
אני מתחרטת. מה? תזכירו לי את זה כל החיים? אין אפשרות לשכוח? להתחיל מחדש?
הרסתם לי את החיים.
בגללכם אני פה היום, במקום שלגויים אני לא מאחלת להם להיות.
במקום של אדם כואב, אדם שבור.
ותשמעו קטע- למרות הכל, אני עדיין מחייכת.
כמה כח צריך כדי לעמוד ולחייך, להראות שהכל בסדר למרות שמבפנים אני שבורה?
מצחיק שמי שאני מוכנה לקבל בשבילו כדור בכתף, עומד מאחורי האקדח.
אני יושבת ובוכה.
מכיתה ו', לא ירדה דמעה מעיני,
ועכשיו כיתה ט' אני יושבת ובוכה.
ושאלה לי אחת אליכים- האם אתם בכלל מבינים/נות, את גודל הנזק שעשיתם?