חיים אחרים – סיפור חדש

"את הדבר הכי יפה שראיתי בחיים" אמרתי לה.
"אני אוהבת אותך" היא הסתכלה לי בעיניים וחייכה. ראיתי איך העיניים החומות דבש שלה מסתכלות על השפתיים שלי.
אני באמת נמצא עכשיו במיטה שלי מול הבחורה שאני כל כך אוהב. אין רגע יפה מזה.
החיוך פשוט לא יורד לי מהפנים.

************************************************************************************
"אתה שוב מדמיין דברים" אמר לי אחי ונתן לי מכה קלה בפנים.
"אתה שוב נתקעת עם חיוך מטופש על הפנים."
"חשבתי על משהו" אמרתי לו והפנים שלו עוד נתקעו באותה תנוחה.
"מה שאמרתי לך בזמן שחלמת זה שאתה לא נורמלי" הוא אמר לי.
שוב נתקעתי מעט אבל הפעם העפתי מבט לעברו של רועי.
רועי זה אחי הקטן. בסך הכל מפרידה שנה וחצי בינינו. רועי מעביר את הימים שבהם הוא בדכאון בעזרת ספורט. הוא תמיד אהב להתאמן, בניגוד אליי.
"החלפת כבר חמש עבודות בשמונה חודשים האחרונים, הפעם העבודה פשוט לא הגיונית" הוא הסביר לי.
"אני יודע שהפעם אני סוף סוף אעבוד במה שאני אוהב" אמרתי לו.
"כן אבל אתה גר בחיפה והעבודה בתל אביב, מה עבר לך בראש?" שאל אותי רועי ספק עצבני ספק צוחק. "אתה לא נורמלי רוני!" הוא סיכם את דבריו והלך לחדר שלו.
רועי ואני גרים יחד בדירה של ההורים. דואגים לעצמנו, מבשלים, מכבסים ומנקים. ממש כמו בדירה משלנו, רק שהיא שייכת להורים.
חבל רק שההורים לא גרים בה.

בשבוע שעבר הלכתי לראיון עבודה בתל אביב. זה ריאיון אחד מיני רבים כבר יש לי ניסיון בלעמוד מול אנשים ולנסות לשווק את עצמי. אחרי שכבר ניסיתי למלצר, לעבוד בתחנת דלק, במפעל בחלק המזרחי של העיר ואפילו כבר ניסיתי לעבוד במרכז מכירות, החלטתי שאני מנסה משהו שאני אוהב.
לפני הצבא הדרכתי בתנועת נוער וזה מה שהחזיק אותי. אני בטוח שאם לא הייתי הולך לשם יום יום ונפגש עם החברים שלי והחניכים, הייתי נשבר.
למזלי בשבוע שעבר ראיתי מודעה על זה שמחפשים במרכז מדריך אבל מרכז מופעים. אני לא בדיוק יודע מה הם חיפשו, אבל אחרי הריאיון הבמאי אמר שאני מתאים לו כרגע, שהוא ייקח אותי לתקופת ניסיון.

התחלתי לנסוע ברכב שלנו לכיוון תל אביב. הנסיעה עצמה לא קלה. כבר נסעתי בעבר מרחקים כאלה, אבל לא הרבה. אחרי שלוש שנים בצבא, בהם האוטובוס הוא חברך הקרוב, את מחליד בכל מה שקשור לנהיגה.
כשהווייז הראה לי שעוד עשרים דקות אני במרכז המופעים, הלב שלי החל לפעום בעוצמה. כמעט הקאתי שעברתי ליד הצומת שבכניסה לעיר. אצלנו במשפחה מכנים את הצומת בשם "המקום האחרון" , אבל אני מעדיף שלא לדבר על זה.

"שלום" נעמד מולי ליעד, אותו אדם שעשה לי את הריאיון בשבוע שעבר, רק שהיום הוא נראה הרבה יותר נחמד.
ליעד הוא בשנות השלושים לחייו. הוא גבוה וקירח, אבל יש לו עיניים כחולות רחמניות, אתה יודע שהוא לא מסוגל לפגוע בזבוב. אם הוא אי פעם יחליט להתעצבן, אתה יודע שהוא יירגע מיד.
"שמח לראות אותך" הוא אמר לי והגיש את ידו קדימה. מרוב התרגשות כמעט ושכחתי ללחוץ לו את היד.
"אני רואה שמצאת חנייה די מהר" הוא חצי שאל חצי הודיע, "איחרת רק בעשר דקות" הוא עקץ בחיוך.
למצוא חנייה בתל אביב זה לא פשוט בכלל. במקרה מצאתי אחת. אני בכלל גר בצפון, מה חשבתי לעצמי שלקחתי את העבודה הזאת במרכז. למרות שהייתה לי הרגשה שזאת ההזדמנות שלי לשקם את חיי, ידעתי שהדרך לשם עוד ארוכה.
"החברה של המרכז יגיעו עוד שעתיים לכאן, מיד אחרי שיסיימו את הלימודים שלהם, רק אתמול עשיתי אודישנים נוספים" ליעד ניסה להסביר לי.
"אוקיי" עניתי לו ולא ממש הבנתי איך אני קשור לכל העניין הזה.
"עוד לא הבנת איך אתה נכנס לתמונה?" הוא שאל אותי.
"אתה אחראי על האווירה פה. אנחנו מעלים שלושה מופעים בשנה. אני בתור במאי אחראי על החלק המקצועי, אבל מאז שהתאומים שלי נולדו לפני שלושה חודשים אין לי זמן לדאוג לחניכים שלנו פה" הוא אמר לי בהתלהבות ומיד התחלתי להבין למה הוא התלהב מהעבר שלי.
"אבל מה לי ולמרכז של מופעים? אני נשמע כמו עורב כשאני מנסה לשיר" אמרתי והתחלתי לחשוב שאולי רועי צודק.
"יכול להיות שיהיה קשה בהתחלה" ליעד אמר לי. "מהרגע שנכנסת לריאיון בשבוע שעבר, ידעתי שאתה האיש המתאים למשימה, יש לך משהו בעיניים שאומר לי שאפשר לסמוך עלייך."
חייכתי מהמחמאה אבל עמוק בפנים כבר התחלתי להרגיש את חוסר הבטחון.

ליעד המשיך איתי בסיור והראה לי את כל המבנה. מבחוץ המבנה היה נראה גדול יותר, אבל פה בפנים אתה רואה שהוא קטן.
"אני חייב לשאול אותך משהו" אמר ליעד לפתע. "אני כבר סגרתי את ההופעה של לפני החגים, זה עוד שלושה חודשים. כמה כרטיסים לשמור לך?"
"אחד" אמרתי לו.
"מה ההורים שלך לא ירצו לבוא לראות את מה שאתה עושה?" הוא שאל מסקרנות ובתמימות.
"אני מעדיף לא לדבר על ההורים שלי עכשיו" עניתי לו והעיניים שלי נהפכו למעט אדומות.