חיוך מזויף

הכאב הזה, שהלב מתכווץ בחוזקה והדמעות מאיימות לפרוץ.
אני חזקה, או שלפחות ככה אני טוענת.
אבל כשמגיע הלילה הדמעות מתפרצות, מרטיבות את הכר היבש.
אני בולעת את הרוק בכבדות, אני מרגישה לבד.
לא מרגישה שיש מישהו שמבין אותי, מישהו שיכול להרים אותי.
אני נופלת, חזק, ועמוק.
המראה כבר התרגלה שחיוך המזויף שאני מתרגלת מולה בכל בוקר מחדש, לחביבות הנפלאה שמקיפה אותי מבחוץ, אבל אני שואלת. מה הכל שווה כשמבפנים הכל הולך ומתפרק?, הכל הולך ונהרס.
אני מגיעה הביתה ומורידה את הבגדים, באותה העת אני מורידה גם את המסיכה המזויפת שהכרחתי את עצמי ללבוש לאורך כל היום.
אני מעדיפה להגיד שהכל בסדר, מעדיפה לשקר, גם ככה לא יבינו, גם ככה לא ינסו להבין.
"מה שלומך?" שואלים מנימוס, החיוך המזויף מתרחב כהרגלו, קדימה תעני.
"הכל פשוט נפלא".
אני שבורה.