חושך מוחלט.

חושבת מהם רגשותיי כרגע.

אני פשוט יושבת וכותבת על פיסת נייר..
לרובנו יש חיים "מסעירים"; כמובן שהרגשות אלה מה שהופכים אותם לכאלה.

אני להוטה מבפנים. עצבנית וסוערת. כועסת ועצובה. פוחדת ועייפה.
כל אלה בו זמנית.
אני עצבנית על כל מה שקורה לי בזמן האחרון, סוערת כמו סערה להוטה ביום גשום, כועסת שהזמן לא עובר,
עצובה, שלא מנסים להבין אותי..
פוחדת מעצמי, ממה שיהיה איתי, ועייפה מחוסר שעות שינה, כנראה.
העיניים צורבות לי, אני רעבה.
הרגליים לא מפסיקות לרקוד, למרות אני שוכבת במיטה.
הראש רק חושב ופועל;

את כל זה אני מרגישה עכשיו.
מחשבות רצות לי בראש. אחת מהם, העיקרית, היא התאטרון.
לא יכולה לחכות שיתחילו את המגמה. לא שיחקתי מאז החופש, וזה מעצבן אותי.
אני מתגעגעת,ללהט שבמשחק, להיעלמות על הבמה, להפוך לרגע למישהו אחר, זה מדהים. לשכוח מכל הצרות, רק לרגע, לרגע אחד.
אני נזכרת איך רק לפני ארבע שעות, ישבנו במסעדת בשרים.
זה לא חוכמה להביא צמחונית, למסעדת בשרים.
נשארתי רעבה.
כשנכנסנו לאוטו, חשבתי שאני בטח כבר אוכל משהו בבית, אבל משם הם הלכו ישר לים.
כולם ירדו, אז נאלצתי לרדת גם, מלאת תקווה שעוד חמש דקות ימאס להם ונגיע הביתה בשלום. התיישבתי בחול, הטלפון נכבה, שישי בערב, חושך מוחלט, רעש של גלים, קצת קצף, ואנשים צוהלים.
ואני מחכה שהזמן יעבור.
עוצמת את העיניים.
ושוב חושבת מחשבות.
הפעם זה היה מחשבות שונות. על הרבה דברים ..
לפתע הדמעות פשוט זלגו מעיניי, ככה סתם. בלי שום סיבה.
כיסיתי את עצמי שלא יראו, וניגבתי מהר. כולם שיחקו בים, וחשבתי לעצמי,

כמה שאני שונאת את הים.

איך זה שהם כל כך אוהבים אותו.

אני שונאת לישון בים, שונאת לקום בים, שונאת להריח את הים, שונאת את החול, ובעיקר, אני שונאת אוהלים.

לפעמים אני חושבת.. אולי החיים שונאים אותי, כמו שאני שונאת את הים.