חופש

תשמעו את השיר יחד עם הקריאה
אולי זה… איכשהו יעדה לכם טוב:

מה שמוזר הוא שאליאנה אהבה לרוץ יחפה.
כל בוקר בחמש היא הייתה יוצאת אל השדה הפתוח, בשמלה לבנה, והחלה לרוץ.
לפעמים היא פשוט שכבה על הדשא וזימרה לעצמה שיר יפה.
אביה של אליאנה לא אהב את העובדה שהיא כל כך משוחררת.
אליאנה באמת הייתה כמו נימפה כזאת, היא רצה מהר כל כך, טיפסה על העצים של אביה במיומנות רבה ושזרה פרחים בשערה וגידלה אותם.
כל יום היה צופה בה אביה, איך היא גדלה כמו פרח בעזרת השמש.
"הגיע הזמן." אמר ולקח את כובעו. הוא יקח את אליאנה לבית ספר, נקודה.
למחרת עמדה אליאנה בכיתה עם עיניים דומעות והמורה הציגה אותה.
כל אותו הזמן אליאנה רק הביטה בחלון, כמי שלא יכולה ליותר מזה. "אליאנה תתרכזי!"
אמרה המורה לא פעם ואליאנה הייתה רק מביטה בחלון.
כיתה א' עברה במהירות וכיתה ב' וג' אביה של אליאנה לא שמע טובות ולכן שלח אותה לפנימיה קשוחה, "כדי שתלמד." לדברי אביה.
אליאנה באמת לא למדה, אולי חוץ משיעורי מדעים וספורט. "היא פשוט מאה!" התלהב המורה לספורט. והמורה למדעים התפלאה מהחוכמה שלה במדעים.
בפנימיה לא אהבו את אליאנה ולאט לאט אליאנה החלה לבכות יותר ויותר, היא רצתה חופש.
היא כל כך רצתה אותו, את החופש.
היא למדה בשקדנות רק כדי לחזור הביתה. היא למדה לקרוא ולספור ועוד המון דברים.
והבכי שלה כבר הפך לחלק ממנה.
אליאנה בגרה אבל במקום לדבר בשיעורים היא שתקה תמיד ולא דיברה.
כיתה ו' הסתיימה והכיתות הבוגרות החלו.
אליאנה רתחה, כמה אפשר?!
היא ארזה תיק, אבל זרקה אותו פתאום ופשוט טיפסה מעל הגדר שמסביב לפנימיה ורצה לשדה הפתוח שבאופק.
היא רצה, רצה, רצה, נפלה, רצה.
דמעות זלגו על לחייה, היא רצה, רצה, נפלה,רצה,הלכה,נפלה,הלכה,נפלה.
אליאנה בכתה המון זמן, אבל כשהרימה עיניים היא גילתה שהיא בשדה.
שדה פרחים שכל כולו יפהיפה. "איפה אני?" היא שאלה את עצמה אבל היא שכחה מזה מזמן. עם תרצו תבואו אלי ואני אומר לכם איפה היא חייה עד היום, רצה לה ברגליים יחפות בשדה.
נראה כי באותו שדה היא לעולם לא תתבגר וכנראה זאת הסיבה שילדיה אהבו אותה כל כך.
ואכן, גם אני אוהבת וזוכרת אותה.
אם לומר רק אמת אליאנה לא הייתה בחיים כשלא הייתה בשדה. "חיים זה חופש, חופש זה שדה ושדה זה אני." אמרה לי פעם, אני האמנתי לה.