חוזה עבודה – חלק ג' ואחרון

השטן לא סוגר עסקאות עם אף אחד אם הוא לא מוודא לפני שבסופו של דבר צד ב' (לא השטן) יסבול קצת. אז זהו שזה בדיוק מה שקרה. למרות שזה מקום העבודה שלנו – סוף השנה הוא היעד התיירותי המיוחל. לא האיים הקאריביים לא המלדיביים וגם לא חוף התמרים בעכו. זה כולל גם את מקבלי השירות שלנו התלמידים והוריהם כווולם רוצים אותו, את החופש הגדול. וכשכבר היה נדמה שהוא באופק ותקופת המבחנים המיוחלת בעיצומה היה ברור שכמו תמיד לא ניתן לעצור את השעון וזה רק עניין של זמן עד שזה ייגמר. לקראת מסיבת הסיום קניתי מתנה וחיברתי ברכה אישית רק לו. רציתי שהוא יהיה מיוחד שונה משאר התלמידים בכל זאת הרגשתי כאילו אימצתי לי אותו במהלך השנים שלימדתי בכיתתו ואותו. המסיבה בעיצומה התלמידים המשתתפים מתארגנים מאחורי הקלעים מחליפים תלבושות עושים חזרות מוודאים שאף אחד לא עושה בושות מיותרות. הבוגרים ומחנכיהם עושים סיבוב על הבמה להראות לכל זבי החוטם, התלמידים הצעירים, איך זה מרגיש להיות עוד רגע אחד גדולים באמת עם תעודה המעידה על סיום שתיים עשרה שנות לימוד. על כל הפנים נסוך חיוך של רוגע מצד אחד ושמחה ענקית מן הצד השני. גם אני מחייכת, מחפשת אותו כדי להעניק לו מתנת פרידה, לתת חיבוק ולהגיד היי אם תצטרך אני כאן. כן, אני יכולה ליפות את האמת ולהגיד שקיבלתי חיבוק בחזרה והפרידה שלנו הייתה מרגשת ומדהימה. אבל האמת היא שהחיבוק היה קצת מאולץ והחיוך שקיבלתי הגיע במאמץ. אני יכולה לנסות לתרץ את הפרידה הזו בכל מיני תירוצים. ההתרגשות הציפייה הלחץ מכל הלימודים. זה לא באמת משנה הרי אני את עצמי ואת האופן שבו פעלתי בכל מקרה לא הייתי משנה, אבל זה אף פעם לא מזיק אם לצד העבודה הקשה יש גם הכרת תודה. למען האמת קיבלתי עוד חיבוקים ומתנות והיו גם פרידות מרגשות עם תלמידים ותלמידות אחרים, אבל זה לא היה אותו הדבר וכן אני חייבת להודות שהלב שלי קצת נשבר.
בסיומו של הערב נכנסתי לרכב ונהגתי הביתה. במטבח שלפתי כוס מהארון ומזגתי לי יין אדום. יצאתי החוצה לחצר הבית. רוח נעימה שיחקה בשערותיי כשחשבתי לעצמי שעוד מעט יגיעו ימי הקיץ החמים וכבר אי אפשר יהיה לשבת בחצר ולהתענג על חלקת האלוהים הקטנה שלי. תחושת המחנק תחליף את המשב הקריר. הרגשתי את גוש המועקה מטפס לי במעלה הגרון, הוא עדיין לא הבשיל לגמרי אבל הבנתי שעוד מעט וזה יקרה. כן זה היה צפוי מלכתחילה וברור לי לגמרי שאין כאן בכלל שום מקום לאשמה. לאורך כל הדרך זה היה מן מצב בלתי אפשרי. אני רק המורה שלו לא אמא שלו. ואולי מה שחשבתי לקחת ע לעצמי נלקח על ידי מישהי אחרת. אולי מישהי כבר מילאה את החלל הזה בהצלחה רבה ואני שכל כך השתוקקתי לשחק את תפקיד הקדושה, בסופו של דבר נותרתי מחוסרת עבודה. אולי אני זקוקה לתפקיד גיבורת העל מטעמים אנוכיים שלא קשורים לתלמיד שלי. אולי לא תלמידי היקר היה זקוק לעזרה אלא אני. הרגשתי איך טיפה גדולה וחמה מתגלגלת על הלחי וחברותיה לא איחרו לבוא. בכיתי כמו ילדה קטנה. כמו ילדה שנתפסה על חם כשהיד שלה בתוך צנצנת העוגיות.
שמערבים את הבטן והלב למרות שברור שרק הראש צריך להשתתף זוהי התוצאה. ומצד שני זה בדיוק מה שמגדיר אותי והופך את ההסתכלות במראה לקצת יותר נסבלת גם אם השטן מדי פעם מציץ לי מאחורי הגב ומציע לי הצעות מגונות.