חווית חיסכון עריבה לחיך

זה קרה לפני שנה. ביום ו' ה- 19.6.2020, בעיצומה של שנת הקורונה הזכורה לדיראון עולם.
היום ההוא החל כמשימת רכש ממוקדת מטרה והתפתח לחוויה גסטרונומית עשירת טעמים וניחוחות. אז למה נזכרתי בו דווקא עכשיו ?

הכל בגלל עץ הליצ'י הנטוע בגינת ביתי. עץ, שלא כמו שכניו לחלקת הקרקע – לימון, גויאבה תותית, אשכולית ומנדרינה דלי התפוקה, דווקא מניב תשואה נאה כבר משנתו הראשונה אצלנו.
אבל לפני שנה קרה, לראשונה בתולדותיו של העץ, משהו שונה.

בחודש יוני, בין פרפורי הגסיסה של האביב לצירי הלידה של הקיץ, משהחלו הפירות להחצין ניצני הבשלה בתוליים, תפיחות נפחית משולבת בקורטוב של ורדרדות מזדחלת בנימי הקליפה המחוספסת, הבחנתי בסימנים חשודים של ניקור ונגיסה באחדים מהם. גם רחבת הפרקט הסמוכה לעץ הליצ'י רוצפה, למורת רוחה ורוחי, בפירות אכולים למחצה, מעוכים ודביקים.

עבודת בילוש קצרה חשפה את העבריין – תוכי ירוק העונה לשם דררה. בעל כנף שפלש למחוזותינו ביחד עם המיינות – ציפורי השיר האגרסיביות שסילקו בבושת כנפיים וזנב את ילידי ארצנו, הפשוש, הדרור, הדוכיפת והנחליאלי.
מסתבר כי עדת דררות השתכנה אחר כבוד בין אמירי ברושיו של השכן. משם הן יצאו בעזות מקור, לאור היום ובמחשך, לגיחות חיסול של הפרי טרם הגיעו לבגרות עריבה לחיכינו אנו. הן לא שמעו על המושג "השגת גבול". גם לא על הדיבר השמיני בלוחות הברית.

אמצעי ההגנה האולטימטיבי המאוזכר במקורות הוא רשת ציפורים. בית הממכר היחידי בישובנו, נצר אקסקלוסיבי למה שהיה אגודה לשיווק מוצרי חקלאות טרם שהמושבה שודרגה למעמד של עיר, למורת רוחם של הנושאים בנטל ארנונותיה, דרש סכום מופקע בעליל – 250 שקל. מחיר בהחלט מופרז עבור מירשתת חוטים דקיקים שמרבית שטחה – חורים. כלומר, אויר רגיל, מצרך חיוני המוצע, עדיין, בחינם.

אשת חיקי שוטטה בין קורי הרשת הוירטואלית ואיתרה ספקים חלופיים. המחירים היו סבירים אבל לא דמי המשלוח. גם משכי האספקה היו ארוכים מחלון ההזדמנות שעמד לרשותינו להצלת שרידי הפרי. לאור הדחיפות, לא נותר לנו אלא לכתת צמיגי מכוניתנו ולבצע איסוף עצמי מהחנות שנבחרה כמועדפת. כתובתה – מושב כפר ידידיה, בשוליו של עמק חפר.

בכפר ידידיה, נדרשנו לשלם 50 שקלים בלבד עבור אותו מוצר בדיוק. אפילו בשיקלול עלות הדלק, הביטוח וביטול זמן, העיסקה היתה בהחלט כדאית. גם השירות היה לעילא ולעילא. התקבלנו בסבר פנים חייכני, יחס אדיב וידידותי כיאה לכפרו של ידידיה. במאמר מוסגר, תהיתי מי הוא אותו ידידיה שזכה להנצחה כה ניכבדת. הייתי משוכנע שמדובר בטייקון עתיר ממון, נדבן רב פעלים או קורבן של מעשה איבה. לא מיני ולא מקצתי. ספק אם דיירי הישוב יודעים שהפיגורה הנותנת חסות לקורת גגם היא פילון האלכסנדרוני [ידידיה ביוונית].

קיוויתי שבזאת האדבנטורה הסתיימה. זוגתי חשבה אחרת. שלט פירסום חוצות מאיר עיניים אך מחשיך ארנק, הזמין אורחים מזדמנים לבקר באיטליז השוכן כמטחווי קשת משם, בכפר חיים. נאלצתי כמו תמיד, להכנע. הצהרתי קבל עם ואשה שאני נשאר במכונית הממוזגת להשגיח על הרשת.

לא חלפו חמש דקות מאז שאשתי נבלעה באתר הבשרים והיא הבליחה ממנו מסמנת לי בידיה לבוא. פיה היה עסוק בלעיסה קצבית מה שמנע ממנה לנצל את מיתרי הקול. תהיתי מה היא אוכלת. מה יש באיטליז מלבד חלקי בקר וכבש זבי דם או עוף שלוק גרוגרת התלוי לראווה על קרס מתכת כנידון למוות ברפובליקה האיסלאמית של איראן.

בעל כורחי נטשתי את אזור הנוחות הצונן ונכנסתי. הופתעתי לטובה. תבשיל אוסו-בוקו, הוצע ללקוחות כטעימה חינמית לגרוי התיאבון וכתמריץ לשליפת כרטיס האשראי. נתחי בשר מתובלים השתכשכו ברוטב סמיך לצידם של פלחי עצמות עתירי מח וסחוס מרטט בתוך קדרה מהבילה. הם שזרו פסיפס צבעוני מרהיב עין, כשטיח פרסי, והפיצו ניחוחות מרחיבי נחיריים. קרינה של גלי חריפות נישאה בחלל האויר מדגדגת ומגרה את מחושיהן של מערות האף. מלאכת מחשבת ויזואלית וארומטית כאחד.

בדחילו ורחימו נטלתי מיקשה עסיסית במזלג פלסטי צהבהב. זו ניכנעה לניביו כמו היתה קציצה מבושלת. נעצתי בה שיני ובצעתי חתיכה. הבשר היה רך ונמס על לשוני. פשוט מצויין. שופרא דשופרא. עדין ונעים למגע. חריף אך מעודן. מעקצץ במינון מינורי את מבואת הלוע. מקיץ מתרדמתם את מיצי הקיבה וריריות הפה וקורא דרור ליצר הבלתי נשלט לעוד. פיתוי שקשה לריסון.

הקצב, בחור צעיר, דק גיזרה, ממוצע קומה, לבוש בפשטות, לא נראה כמו עמיתיו למקצוע הזכורים לי מילדותי ו/או מסרטי קולנוע. הפרוטוטיפ הצרוב במוחי היה של אדם מבוגר, כבד גוף ועב כרס, קרח, בעל פנים עגולות ולחיים סמוקות, ספון בסינר שלובנו דהה וכתמי הדם שרווה בדו כהו לכדי עכרוריות שחומות.

בצוק העתים, ובכפיפות לתקנה שלטונית הנאכפת במשורה, קצבנו חבש מסיכת קורונה תיקנית שהסתירה כדי מחצית פרצופו. קמצוץ הנדל"ן הגלוי הסגיר עיניים שופעות רוחב לב. המצח הגבוה החרוש תלמים של רצינות העידו כי מדובר באדם חושב מעבר לדלת אמותיהם של סכינים מושחזות, גרזנים חדי להב ואיברים נוטפי נוזל אדמדם.

בעוד האשה בוחנת את מדפי הקצבייה הגדושים לעייפה במעדנים שלא מעולם החי, במיכשור תומך בישול, ומיני מוצרים משביחי מזון, הקצב פנה דווקא אלי והחל לפרט את המתכון לאותו אוסו בוקו שכל שנותר ממנו בקדירה היו פליטים מפוררים בין העצמות, לקט פאה ושכחה למאחרים בנשף.

כמי שבקיאותו ברזי המטבח מתגמדת לשטיפת הכלים בגמר הארוחה, כל שקלטתי היו המספרים 3 ו- 5 שהתייחסו לשעות השהייה של הבשר הגולמי בסיר ובתנור בהתאמה או בהיפוכה. כל השאר לא ממש אמר לי הרבה. ביקשתי בנימוס שיחזור על התהליך באזני אשתי ששבה, בינתיים, בידיים מלאות מסיור הגישוש שהפך למסע רכש.

יצאנו משם מצויידים בשקיות פלסטיק עמוסות בשרים, אמפנדות, מגרסה חשמלית והס מלהזכיר, גם גבינות משק מעוררות חשק, בשווי כולל של כאלף שקלים. ולא פחות חשוב – תרשים זרימה מפורט להכנת אוסו בוקו מתובל בגירסת הבית, זו שטעמה הנפלא עדיין לא נמוג.

מישהי בחנות, כנראה בת המקום, המליצה למישהי אחרת, כנראה זרה כמונו, על בית מאפה סמוך, שחובה לפקוד את מיפתנו. יש להם לחמים – חבל על הזמן. הפעם אפילו לא מחיתי. הסמיכות המובטחת, קרמה עור וגידים בדמותו של כביש צר ורווי כלי רכב, ובשעה נוספת למניין הזמן המצטבר וחשבון הבנק המתדלדל.

לרוע המזל, המבחר שנותר מתנובתו היומית של כור היתוך הבצק היה דל. אבל פטור בלא כלום אי אפשר. קנינו לחם כוסמין ריחני וזכינו בשני בגטים ליליפוטים תשורת המקום ללקוחותיו, מזדמנים כוותיקים. הבגט היה אפוי כהלכה. תוכנו נקבובי, מעטהו הפריך מעוטר בגרגרי שומשום. אמנם אין מדקדקים בקריספיותו של בגט הניתן במתנה, אך אפשר, ואפילו ראוי, לקלס בשבחו.

בדרכנו חזרה, עצרנו לתהות על קנקנו של יקב אלכסנדר הנמצא אף הוא בסביבה. כוונתי הצפונה היתה להצטייד במלאי הגון של בירות "אלכסנדר" בלונד, שמחירן בחנויות השיכר הצצות כפטריות אחר הגשם בעיר מגורי, מרקיע שחקים. בעיצומו של הגל הפנדמי השני, שהתעצם לנחשול, לא ציפינו לצפיפות אנושית רבה.

טעינו… עשרות בני נוער נטולי מסיכות וחשש התגודדו סביב שולחנות האכסנדרה בחוץ ודלפק המזיגות בפנים.

מלצרית חטובת גוף ויפת מראה שאלה בנימוס לפשר ביקורינו כשארשת פליאה נסוכה על פניה. חריגותנו לנוכח גילם הצעיר של הנוכחים בלטה כמו גמל דו-דבשתי צולע בין סייחים אצילים. הסבירה כי בימי ששי, הם מרחיבים את מרכולתם מנוזלים אלכוהוליים למוצקים גסטרונומיים. חייבים כמובן להזמין מראש כי רב הביקוש על ההיצע. הבירה, אגב, אינה קשורה ליקב. את הבירה חולטים במבשלת אלכסנדר באיזור התעשייה של עמק חפר. אשמור זאת להזדמנות אחרת. היקב, אם תהיתם, אינו על שם פילון האלכסנדרוני אלא לזכרו של אלכסנדר (סנדרו) שלום, שיוצא חלציו הקימו בשנת 1996.

בלית בררה הסתפקנו בדוגמית של יין אדום שטעמו אדמתי עשיר, צבעו עמוק, עפיצותו מעודנת, מירקמו מלטף ומחירו מלכך את הסף שמעליו ההצדקה הכספית מפוקפקת. רכשתי בקבוק אחד, עבור אירוע חגיגי כלשהו שמועדו טרם נקבע וקרואיו טרם הוזמנו.

אפרופו יין, נזכרתי בחבר עסקי לשעבר, דידייה שבל, אוכל הצפרדעים. באחד הערבים, על בקבוק יין שזה עתה חולץ מפקקו בידיו המיומנות של מלצר המסעדה הפריזאית בה התארחנו, התוודה דידייה כי אביו מירתף בקבוק יין אדום מובחר ויקר מאד ביום לידתה של אחותו הצעירה, משמרת ליום חתונתה המיוחל. משזה הגיע מקץ חצי יובל שנים, האב הגאה גאל את האוצר הגנוז מקרירות המרתף, ולקול תשואות האורחים מזג את תוכנו העתיק לגביעי הזוג המאושר. במחי לגימה השמחה הושבתה והס מתוח הושלך בקהל. הכלה והחתן רקקו בשאט וושט את היין שהחמיץ במרוצת השנים. נכנס יין ויצא חומץ. כפי שנאמר – יין ישמח לבב אנוש וחומץ יצרוב את בני המעיים.

בתחילת השבוע ההוא, פרשתי במאמץ רב את הרשת מעל עץ הליצ'י. למפח נפשי, הדררות נשארו אדישות למכשול החדש. התנחמתי בחוויה העריבה לחיך של ערב שבת.

זה קרה, כאמור, לפני שנה. אז גם כתבתי את הגירסה המקורית, תיעוד מדוייק ונטול יומרות של קורותי באותו היום. מעין דו"ח של עיתונאי מבקר מסעדות.

ושוב, למה גאלתי את הכתב ממעמקי המגירה דווקא כעת?
כי ממש ברגעים אלה, אל מול עיני וחרון אפי, אותן דררות ניצבות על ענפי עץ הליצ'י ונוגסות בפירותיו הדלילים. מידי פעם הן משמיעות ציוץ צווחני ומפנות אלי מבט מתריס, מלגלג.

לרוע המזל, החזרה לחיים נורמליים, פחות או יותר, אחרי חיסונים ודעיכת הקורונה על מוטציותיה, לא השפיעה כהוא זה על הדררות. כאז כן עתה, הרשת עוזרת כמו כוסות רוח למת. גם צופר אולטראסוני, שאמור היה להבריח עטלפים, לא מועיל ולו כזית. הדררות, כמו העטלפים, מתעלמות ממנו לחלוטין.