חוויות מהטיול לפורטוגל והטיסה האיומה…

"וזהו ילדים, עכשיו אני בקצה אירופה!" התגאתה אימי והתיישבה על הסלע הענק.
"החול כול כך נעים" ציינתי. "כן הא? הוא ממש כמו סוכר חום" אמר אימי.
"נכון!" חייכתי.
רגליי שקעו בחול החם המלטף. באמת שאין מילה אחרת לתאר אותו.
מעולם לא הרגשתי חול נעים כול כך!
זה לא כמו בישראל שהחול נדבק ומעצבן, אני שונאת את החול בחופי ישראל, אבל כאן… זה משהו שונה לגמרי.
"מים!" שמחתי ורצתי את האוקיינוס האטלנטי.
"רגע שר…-" התחיל אבי לומר, אבל מאוחר מידי.
כבר רצתי את תוך הים בשמחה, נהנית מהחול שמקיף אותי מכול הכיוונים.
ואז זה קרה…
"אה!" צעקתי ורצתי מהמים.
"הם כול כך קרים!!" התכנסתי לתוך עצמי.
"למה האוקיינוס חייב להיות כול כך קר??" שפשפתי את זרועותיי עם ידיי בניסיון לחמם אותי.
"כי אתה יכול להיות קר ויפה, או חם ומכוער. אין חם ויפה" התערב אחי הגדול.
"למרות שבמקרה שלך זה שונה, את גם לא נחמדה וגם לא יפה" חייך.
"מעצבן אחד!" צעקתי עליו.
"גדי, מספיק" ביקשה אימנו.
נעצתי בו מבט חודר והמשכתי לנסות להתחמם.
"האוקיינוס הזה פשוט מדהים" התיישבתי לידי אימי.
"את צודקת בהחלט" ענתה.
"תראי כמה צבעים, הטורקיז מתחבר עם הכחול הבהיר שלאט לאט הופך להיות כהה יותר ויותר עד שכבר ממש אי אפשר לראות המים" הוסיפה.
"כן הא? חלק מהמים שקופים לגמרי ובחלק אחר של המים את לא רואה כלום" התבדחתי.
"אני אוהבת אותך שרוש" חיבקה אותי אמא.
"סליחה, אני מכירה אותך?" שאלתי אותה.
"מצחיק מאוד" חייכה.
"יאללה, תצטרפי לגדי ושירה" עזבה אותי.
למרות שרציתי להמשיך את החיבוק רק עוד קצת, הלכתי אל עבר אחותי הקטנה, שירה, שאספה אבנים יפהפיות מהחוף.
"תראי את האבן הזאתי" הראתה לי אבן צהובה חצי שקופה.
חייכתי. "זו לא אבן" אמרתי.
"אה לא?" תהתה.
"לא…" גיחכתי. "זו זכוכית שנשארה על החוף כמה חודשים או שנים והמים, כלומר הגאות, כאילו משייפים אותה וגורמים לה לא להיות חדה" הסברתי.
"איך את יודעת את זה?" שאלה אותי מוקסמת.
"אני הסברתי לה לפני חמש דקות" צחק אבי.
"אני מתכחשת" עניתי והתיישבתי על החול, נהנית ממגעו הנעים.
"המים אט אט עלו והגיעו לכפות רגליי וציננו אותי מהיום החם.
"קצה אירופה…" מלמלתי לעצמי.
"נחמד…" הוספתי בשקט.
זה היה בערך אמצע הטיול שלנו, טיול של שבועיים.
לפני שלושה ימים עזבנו את פורטו היפה ואת הדירה האדירה שלנו ומחר צהריים אנחנו עוזבים לליסבון.
———
איזו התרגשות!
התיישבתי ליד אבי שאני צופה בשאר המושבים השחורים בשדה התעופה.
שאר האנשים שמחכים לטיסה שלהם לישראל.
שירה נדבקה לוג ישראלי עם ילדה קטנה בגילה ותינוקת.
אישית? ריחמתי עליהם.
הרי שירה מתחילה לדבר ולא מפסיקה.
היא קופצת ומתרוצצת, היא כמו מכונה שמופעלת על ידי כור אטומי.
לא מפסיקה לזוז.
היא מחרפנת אותנו המון…
"נו, מתי כבר עולים על הטיסה?" שאלתי את אמא.
"כבר היו אמורים לפתוח את השערים" ענתה אימי.
לפתע נשמע קול באנגלית.
כול החרדים והדתיים וסתם יהודים או אחרים שישבו באזור הקשיבו ביתר זהירות לקול הנשי שאמר לאיזו טיסה אפשר להתחיל לעלות.
"All the passengers on Flight 493, please start entering." אמרה האישה.
"זה אנחנו?" שאלתי בשמחה.
"לא…" מלמלה אימי בעייפות.
"אוף…" התעצבנתי וניסיתי לישון. שמתי את ראשי על אבי ועצמתי את עיניי. אני מניחה שנמנמתי קצת כי הרגשתי שסגרתי את עיני למשך דקה בודדה שבעצם עברו כבר עשר דקות ועכשיו הגיע תורנו לעלות לטיסה.
"All the passengers on Flight 472, please start entering." אמרה האישה.
"יאללה בואו בואו!" אבא זירז אותנו.
במהירות הגענו לתור של הנוסעים עם הילדים, כי כמובן שלמי שיש ילדים יש זכרות קדימה.
עברנו את הבדיקה במהרה והלכנו מלאים התרגשות ומאט פחד לטיסה.
התיישבנו במקומותינו ובחנו מה טוב במטוס.
"יש מסכים אישיים!" התרגש גדי.
"כול מה שהם מציגים זה את המסלול של הטיסה וכול מיני מדדים" נאנחתי באכזבה.
"איזה מדדים?" שאלה שירה.
"באיזה גובה אנחנו, עוד כמה זמן נותר לטיסה, כמה קילומטרים נותרו וכמה עברנו, מה הטמפרטורה בגובה שלנו" הקראתי לה כול מה שהיה כתוב שם באנגלית.
אולי שכחתי לציין, אבל שירה עדיין קטנה. היא רק בכיתה ב' והיא עדיין לא למדה אנגלית, אז תרגמתי עבורה.
איזה אחות חמודה אני הא? :)
הצצתי לחלון המטוס וצפיתי בשמיים.
סוף סוף ירד הלילה והחושך הגיע.
הוצאתי מתיקי ספר ואייפוד ורק אז נתתי לאבי לשים את התיק שלי בתאים למעלה.
עכשיו שוב הצצתי מבעד לחלון המטוס, הרי לא היה לי משהו יותר טוב לעשות.
"לעזאזל…" לחשתי.
אוי לא! אוי לא! יש עננים שחורים! יש עננים שחורים!!
תנשמי שרה, תנשמי! הכול בסדר!
אחרי דקה או שתיים שמתי לב לרעש מוזר שהגיע מבחוץ.
אור כחול ניווט את עצמו בין העננים הכהים.
"אתם צוחקים עלי" אמרתי.
אנחנו הולכים לטוס לישראל באמצע סופת רעמים וברקים.
שמישהו יצבוט אותי!!
נחשו מה קרה אחרי עוד חמש דקות?
התחיל לרדת גשם.
לא טפטוף, לא גשם קל, גשם זלעפות.
נפלא וטוב!
אנחנו טסים בסופת רעמים וברקים, בגשם ולארץ שיורים עליה טילים.
יש דרך נפלאה מזאת לטוס?
האירוניה? שאמא שלי סיפרה לי סיפור לפני שעלינו למטוס.
אז ככה.
היא טסה עם אבא שלי חזרה מארצות הברית, טיסה של 11 או 12 שעות. אבא שלי היה חולה ממש, קודח והטיסה איחרה ב-6 שעות שלמות!
בסופו של דבר העלו אותם למטוס והקפטן דיבר. קפטן אדגר.
"Ladies and gentlemen, most of the problems were solved …" אחרי זה אמא שלי כבר לא הקשיבה.
היא עומדת לטוס שתיים עשרה שעות במטוס ש'רוב' הבעיות שלו נפתרו?
תהרגו אותי, אבל אני מבינה את הפחד שלה…
היא סיפרה לי עוד סיפור, הוא די מצחיק למעשה.
הייתה טיסה אחת מארצות הברית לצרפת והייתה אישה שלא הרגישה טוב.
ממש לא הרגישה טוב.
לפי אמא היא חטפה התקף לב, או אולי פשוט אירוע לבבי.
בכול אופן, דיילת הגיעה ושאלה אם יש רופא במטוס.
מה לדעתכם הייתה התוצאה?
שלושים ידיים הורמו באוויר.
היו שלושים רופאים במטוס שיכלו לעזור לאישה ההיא ואתם יודעים מה היה הקטע הכי מצחיק? כולם היו קרדיולוגים*.
הטיסה עברה כמובן בשלום, לא יירטו עלינו טיל או משהו ומאז שחזרתי הביתה, לא היו אזעקות באזור שלי.
כנראה שאני קמע מזל טוב… :)