חודש של חוויות

חודש, חודש עבר מאז שהמדינה נסגרה. חודש עבר מאז שיצאנו פעם אחרונה לנשום אוויר פסגות. חודש עבר מאז הודעת ראש הממשלה שהמדינה עוברת למשטר צבאי. חודש עבר מאז שראיתי את לבלוב החצבים בעירנו, חודש.

פתחתי את הדלת, שאפתי לראותיי אוויר צלול מזה חודש, אוויר נקי, אוויר חוץ. ההאמר הצבאי סיים סיורו האחרון בשכונתינו והשכנים החלו לצאת החוצה. כולנו עטינו את הבד הכחול על פנינו וסרט ירוק לזרוענו. השכונה שקטה, אף אחד לא פצה פיו, רק התהלכו בין הבאים והשבים בדממת אלחוט.

לצד הכביש מכוניות חונות ועל המדרכות פיסות בד שאיבדו מצבען התכלכל. כפפות מונחות הפוכות בתוך הפחים השכונתיים והדשא ירוק, ממש כמו שהשארתי אותו. בכיכר שבסוף הרחוב הפרחים קמלים וחסרי חיים, וכך גם אני הרגשתי, קמל.

אתם בטח תוהים לעצמכם, האם פספסתם משהו? התשובה לכך היא כן. בזמן שאתם הייתם בחופשה בחו"ל עם הדרכון השוויצרי שלכם, אנחנו הסתגרנו בבתים. חודש שלם בין ארבעה קירות, חודש שלם שקמים בשש בבוקר והולכים לישון בעשר בערב. למה? אתם וודאי שואלים, הכל התחיל לפני חודש וחצי…

שבוע אחרון לחודש אוגוסט, המפעל סגר שעריו עד למשמע צחוק ילדים בדרך לבית ספרם ואנחנו החלטנו להיפגש.
"הפיצות הגיעו." הכריז דני.
"תודה רבה." שילמתי לשליח.
"יאללה שים ספורט, יש מכבי נגד הפועל." אמר עידו.
ואז זה קרה, ממש לפני שנחמני הבקיע שער המשחק נעצר. "מה? למה?" צעק דני.
ועל מסך הטלויזיה הופיעה השקופית- 'שידורי הטלויזיה ימשכו לאחר הצהרת ראש הממשלה'.
"על מה עוד יש לו לדבר?" התעצבנתי.

"אזרחים יקרים, שלום רב. מגיפת הקורונה הולכת ומתעצמת, ולנו הפתרון. אירגון הבריאות העולמי אמר שחולה בנגיף הקורונה יבריא לאחר שבועיים. ואנו חברי ועדת הקורונה בשיתוף שר הביטחון והצבא הלאומי, הגענו לפתרון שיימגר את הנגיף בארץ. בעוד כשבועיים בדיוק המדינה תסגר למשך חודש, אין נכנס ואין יוצא. כל אזרחי המדינה ישארו בבתיהם למשך חודש שלם, השמיים והמסחר ייסגרו. במשך החודש המדינה תעבור למשטר צבאי, כל אשר יפר הנחיה או יימצא מחוץ לביתו ייכנס לבידוד של חודש וחצי. בעוצר האזרח לא ייצטרך לשלם: שכירות, ארנונה, ביטוח לאומי, מיסים, מים, חשמל וכל היוצא בכך. על האזרח לעשות דבר אחד בלבד והוא להישאר סגור בביתו. פעם בארבעה ימים במשך החודש, ההאמר יביא לכל בית בישראל קופסאת מצרכים בסיסיים שמצרכיה יפורטו בהמשך. החשמל בבית האזרח יפעל בין השעות שש בבוקר עד עשר בלילה. אנחנו שבועיים לפני הסגר ואני רוצה לפנות אליכם, אתם היושבים וצופים בתשדיר זה, אין צורך בלאגור מזון, אין צורך בבזיזת חנויות, צרכיי כל האזרחים יסופקו ע"י הצבא! ועכשיו לפירוט על סדר היום מפי שר הביטחון, בבקשה."

"מה?" אמרנו כולנו בתדהמה.
"חודש? חודש שלם?" שאל בפה פתוח עידו.
"אני לא מאמין. זה לא קורה לי. שמישהו יצבוט אותי." ביקשתי.
"בבקשה." אמר דני וצבט ידי.
"אחחחח, תודה." כאבתי.
"לקום בשש? במשך חודש?" התאכזב דני.
"איך נשרוד?" שאלנו את מסך הטלויזיה.

במשך שבועיים רבים בעלי דרכון זר הצליחו לחצות את הגבול לאחרת, אבל אף אחד לא הצליח לצאת מהסופר עם יותר מעגלה אחת. ממש כמו שראש הממשלה הצהיר, לא הייתה אגירה ולא הייתה בזיזה. היה בעיקר חשש, חשש מהלא נודע, חשש מחודש שלם, חודש בודד, חודש בבית.

"ערב טוב, מחר מדינתינו עומדת להיכנס לעוצר קורונה, ממחר בשעה שש בוקר על כל האזרחים להישאר בביתם למשך חודש. בין השעות שש עד עשר בבוקר יגיעו קופסאות המזון הראשונות שיחולקו ע"י ההאמרים, אין לצאת מהבית ע"מ לקבלן! קופסאות המזון יועברו דרך הדלת התחתונה שהותקנה בכל בית. בין השעות אחת עד ארבעה בצהריים יגיעו קופסאות התרופות שיחולקו גם הן ע"י ההאמרים, גם הן יועברו דרך הדלת התחתונה ואין לצאת החוצה ע"מ לקבלן!בעודכם פותחים חבילה עליכם לחבוש כפפות ולעטות מסיכה כחולה. אני רוצה לאחל לכולנו בהצלחה. מי ייתן ולאחר עוצר הקורונה נוכל לחזור לשיגרה רגילה, אני סומך עליכם, בהצלחה."

וכך היה, ממש כפי שהובטח. בשש בבוקר אורות נדלקו ואיתם שעון מעורר שמורה לקום ולהתחיל את היום. קופסאת המזון שלי הגיעה בשעה תשע בבוקר, וכפי שהתבקשנו ניגשתי לקופסא כאשר לכפות ידיי כפפות ועל פניי מסיכה. הקופסא הכילה: חבילת סוכר, חבילת קמח, 2 חפיסות חמאה, 2 כיכרות לחם, שקית עגבניות, שקית מלפפונים, חבילת חסה, שקית תפוחים, שקית אגוזים, 12 ביצים, קילו חזה עוף, קילו בשר בקר, עוף קפוא שלם, חבילת פסטרמה, קרטון חלב, קרטון חלב שקדים, פחית קפה נמס, 3 פחיות תירס, 6 פחיות טונה, 4 קופסאות של רסק עגבניות, חבילת בורקסים קפואים, 20 גלילי נייר טואלט, 3 גלילי נייר סופג, סקוץ', בקבוק סבון כלים, בקבוק ג'ל כביסה, בקבוק מרכך כביסה. היום עבר בעיקר אל מול מסך הטלויזיה, פרק ועוד פרק, תוכנית ועוד תוכנית והזמן עבר עד שלפתע הטלויזיה כבתה. נלחצתי, לא הבנתי מה קרה עד שהסתכלתי בשעון הגדול שבמטבח וראיתי שהשעה כבר עשר בלילה, השעה בה החשמל פוסק.

האור נדלק והשעון המעורר העיר אותי, שש בבוקר, יום חדש. לא הצלחתי לישון, מחשבות התרוצצו בראשי, איך אוכל לשרוד ככה חודש? חודש שלם בבדידות, חודש שלם אני עצמי ואנוכי. החלטתי לבצע מעט תרגילי ספורט, באתר משרד הבריאות פורסמו אימונים יומיים עם מיטב המאמנים בארץ. החלטתי לעשות אימון אירובי קצר שהתברר שהיה ארוך מידי ל"כושר" שלי. השעה שמונה בערב ואני אחרי ארוחה שכללה בעיקר תירס וטונה, כיצד אפיג את בדידותי? תהיתי. אתר "מדברים" היה התשובה שלי. האתר הוקם ע"י מספר אנשים בשביל אותם אזרחים בני הגיל השלישי שבעוצר הקורונה לא יכולים לראות אף אחד. שיחה נחמדה עם מישהי בשם שלי, על עבודה ואיך מתרגלים, ואז המחשב נכבה. עשר בלילה "כיבוי אורות".

שש בבוקר, "מסדר". יום ועוד יום עובר והשיעמום הולך וגובר. מזל שיש את שלי, אתם זוכרים אותה? היא ממש נחמדה, קצת משוגעת אבל היא עוזרת לי להעביר את העוצר הזה בכיף. אנחנו כבר מדברים שיחות ארוכות בטלפון גם אחרי כיבוי האורות, עד שהסוללה נגמרת. היום עשינו לראשונה שיחת וידאו ואז ראיתי אותה, שלי. פוני שחור, עור לבן, עיניים חומות-נוצצות, פה קטן ואדום. והיא ראתה אותי, יוני. שיער קצר חום, עור צהבהב, עיניים ירוקות, פה מתוק. שלוש שעות של כיף בלתי פוסק, שלוש שעות שבהן שכחנו לגמרי מהעוצר, שלוש שעות שעברו מהר מידי…

חמש חמישים ותשע, קמתי לפני השעון. ירדתי למטה והנחתי לטלפון להיטען. אכלתי ארוחת בוקר קטנה בעודי משתמש מהמצרכים שהגיעו במשלוח של אתמול, מקושקשת וצנים לצד סלט קטן וקפה שחור, היום התחיל.
"בוקר טוב."
"בוקר אור."
"מה שלומך?"
"נפלא, מה איתך?"
"מעולה בדיוק אוכל ארוחת בוקר."
"איך הייתי רוצה להיות איתך עכשיו."
"יהיה לנו את כל הזמן שבעולם אחר העוצר."
"צודק. מה התוכניות שלך להיום?"
"אימון קצר ואולי עוד פרק בנטפליקס. שלך?"
"נראלי גם. נדבר אחרי האימון?"
"ברור."
"ביי אהובי."
"ביי אהובתי."
בסופו של דבר העוצר גרם לסיפור האהבה הזה להתרחש, בסופו של דבר חודש בבידוד זה לא כל כך נורא.

"אזרחים יקרים, ערב טוב. מגמת התחלואה בקורונה פוחתת, ואנו אחריי שבועיים, שבועיים של עוצר. אני רוצה להגיד תודה! תודה שהקשבתם, תודה שתמכתם, תודה שסמכתם. סמכתם עלינו, על הצבא, להוביל אותנו אל עבר עתיד טוב יותר, עתיד בריא יותר. בזכותכם הצלחנו לגבור על הנגיף. אך אין זה קריאה לשאננות! עלינו להשלים את השבועיים הבאים בדיוק כפי שעברנו את השבועיים הללו, בביטחון, ובשקיפות מלאה. כולנו ריקמה אנושית אחת."

"מותק? את בסדר? יומיים שאת לא עונה לי…."

"שלי? רק תגיבי בבקשה, חמישה ימים בלעדייך זה יותר מידי."

"שלי? את חיה? עבר כבר שבוע מאז השיחה האחרונה שלנו, איפה את אהובתי?"
"אל תכתוב לי עוד פעם."
"שלי, מאמי שלי את בסדר?"
"אני בסדר גמור."
"איפה היית שבוע?"
"ב"מדברים"."
"מה קרה?"
"אני עוזבת אותך. אל תתקשר ואל תכתוב. מצטערת:("

פי נשמט כלפי מטה, דמעות עמדו בעיניי.
איך היא עשתה לי את זה? הכלבה חסרת הלב הזאת? מאין לה החוצפה לנתק את הקשר בצורה שכזו? איך היא מעיזה בכלל? איך? שמישהו יענה לי! עכשיו!
מה עשיתי? מה היה רע? מה, מה קרה?

עוד יום, עוד בכי בלתי פוסק. עוד יום, עוד שאלות שאין עליהן תשובות. עוד יום, והעצב גובר. עוד יום שבו אני חושב לוותר. זה נגמר, סיפור אהבה כל כך קצר. איך נתתי לזה לחמוק מידי? איך היא אמרה לי די? ולמה? למה אני מלקה את עצמי בשאלות מייסרות? בעוד שהתשובות בכלל לא באות.

"אזרחים יקרים, מחר זהו היום האחרון לעוצר! מחר כל בית יקבל קופסאת יציאה. הקופסא תכלול חבילת כפפות, 50 מסיכות, סרט ירוק/אדום ובדיקת קורונה ביתית. כל אדם אשר חלה בנגיף והבריא עליו לעטות את הסרט האדום לזרועו בעוד שאדם שאינו חלה יכול לעטות סרט ירוק. על כל אזרח לפני יציאתו לבצע בדיקת קורונה ביתית ורק לאחר קבלת תוצאה שלילית תוך 20 דקות יוכל לצאת מביתו. היציאה מהבתים תהיה הדרגתית, בהישמע כיבוי המנוע של ההאמר הצבאי בשכונתכם התושבים המבוגרים רשאים לצאת, רק לאחר שעתיים מהישמע כיבוי המנוע רשאים התושבים הצעירים לצאת מבתיהם. אנא מכם לא לגעת באף אחד למרות הכפפות שעל ידכם. המשק, המסחר, יחזור רק לאחר יומיים משיחרור העוצר. כמו כן, גם התשלומים לביטוח לאומי, ארנונה, חשמל, מים, שכירות, מיסים וכל היוצא בכך! ממחר השעונים המעוררים יכובו ותוכלו לחזור לשיגרת היום-יום שלכם. הבה נקווה שמקרי ההדבקה והתחלואה יישארו קרובים לאפס כמו שהם עכשיו. המשך ערב טוב."

מה זה משנה. למי יש רצון בכלל לצאת מהבית כשהיא לא יכולה לתת אפילו תשובה לשאלה הכי פשוטה שיש וזה למה? למה שיחקת לי בלב? למה שתקת? למה לא שיתפת?

ביום ראשון אני עומד לצאת כיוני חדש, יוני שלא נשבר מכל פרחה שמדברת איתו דקה, יוני שיודע להעריך את החיים שלו ואת השיגרה שלו. מי היה מאמין שלקום בשמונה לקול ציוץ ציפורים יהיה אי פעם מוערך.
אני לא אשקר לכם ואגיד שהיה קל, זה היה חודש קשוח מאוד. מלא טלטלות נפשיות ורגשיות, אבל כשכל זה מאחוריי הדבר היחידי שאני רוצה זה לשאוף אוויר, אוויר פסגות, אוויר צלול.

פתחתי את הדלת, שאפתי לראותיי אוויר צלול מזה חודש, אוויר נקי, אוויר חוץ. ההאמר הצבאי סיים סיורו האחרון בשכונתינו והשכנים החלו לצאת החוצה. כולנו עטינו את הבד הכחול על פנינו וסרט ירוק לזרוענו. השכונה שקטה, אף אחד לא פצה פיו, רק התהלכו בין הבאים והשבים בדממת אלחוט.