חודש אוגוסט שנת 1963,

חודש אוגוסט שנת 1963, היה חם ביותר , אנחנו הילדים היינו קופצים לבריכה השכונתית שליד הבית.
מעין ריאה כחולה בלבה של חורשה מלאכותית ירוקה ומוצלת. אבא חושי עליו השלום רקם בחלומו את שכיית החמדה הזאת
והנה יום אחד היא קרמה עור וגידים, ראש העיר וסגנו גזרו את הסרט הצבעוני והנה יש לנו בריכה . ואפילו כניסה אליה בחינם אין כסף.הכניסה לילדים עד גיל 13. למזלי הייתי קטנה ורזה ויכולתי בנקל להגיד שאני עוד לא בת עשר .השקר הלבן הראשון שלי . אף אחד מאיתנו לא ידע לשחות ,אבל כמו דגיגי זהב קטנים שטנו לנו להנאתנו בבריכה שנראתה אז כמו בריכה אולימפית לפחות . והיה מציל , קראו לו מישה . והוספנו לו את השם החביב מישה פישה , כי היה ידוע שכל הילדים מתעצלים ללכת לשירותים והם מטילים את מימיהם הישר לבריכה התכלכלה שמהר מאד הפכה לזהובה משהו .
מישה הנ"ל, היה קופץ לבריכה כל אימת שהיה רואה את אחד הילדים משתנק קמעה, כשמעט מים דלוחים חודרים ללועו.
הוא היה מיד מציל אותו בתוקף תפקידו. מישה היה עובד של העיריה , ולימים הוחלף , בשל גילו המתקדם בגבר צעיר יותר , שחרחר, חטוב , שהיה במיוחד מחבב ל"הציל" ילדות קטנות . הוא היה קופץ לעומקה של הבריכה שלא עלה על עשרה – שנים עשר ס"מ ושולף את אותה ילדה שלדעתו כמעט טבעה למוות. מזל גדול היה לנו כשהיה המציל שבשום אופן אני לא יכולה להזכר בשמו .אגב , אותו מציל היה עוטה חולצה מכופתרת קטנה ממידתו במספר או שניים,כשהיה קורה ה"מקרה" של הטביעה, מיד הוא היה פורם את חולצתו במיידי, וקופץ למים הניתזים כמזרקה .
בצהרי היום,הבריכה היתה נסגרת לסיאסטה של המציל. וכל הילדים נפוצו לכל עבר.

בארבע אחר הצהריים היתה הבריכה נפתחת שוב . אמהות עם ילדים קטנים ועגלות תינוקות התיצבו ליד השער, ובנות המזל מצאו ספסל לשים עליו את חפציהם ולהתישב עליו כדי לצפות במעללי הדור הצעיר .

בימי הקיץ השחונים האלה, מצאנו עוד מקום משחק מלבב,הגג של ביתנו .
כדי לעלות לגג היה צריך לעלות במדרגות ולקפוץ מעל הגדר והופ אנחנו על הגג הלבן , ללא כל מעקה ,ובטיחות ובהחלט מפחיד.כולנו היינו ילדים בני 13 14 , משועממים יותר מאשר מפוחדים ,שזופים מהשמש הקופחת ,וכמעט מעורטלים מהחום הרב.
השכן אדון קצ'ולניק , גר בסמוך לגג, כשעמדנו על הגג אפשר היה לראות מהתריס שהשלבים שלו פתוחים למחצה , את האדון רוכן על ילד בן גילנו ,שלמד להפטרה ,לקראת הבר-מצווה שלו.היינו מתכופפים , דוחקים אחד בשני,ומציצים, כמו בסרט אסקימו לימון, כשהציצו אצל סטלה המגמרת .

הנער התורן, אחד מהחברים שלנו,יושב רכון על ספר התורה וקצ'ולניק מזמר לו קרוב לאוזנו את הפסוקים בנוסח האשכנזי.
אותו ילד/נער היה ברוב הפעמים מלחש את השורות וחוזר אחריו כמו תוכי ,והזקן הנמוך והכפוף מאיץ בו להרים את קולו.
לפעמים לא היינו מתאפקים ומפטירים בלחש מבין שלבי התריס הירוק קצ'ולניק, קצ'ולניק. ברור היה לכולם שקצ'ולניק זה , כבד שמיעה הוא ועל כן לא נלחצנו במיוחד שמא יאזין וינזוף בנו ולא נוכל יותר לשמוע את שירת המלאכים הבוקעת מביתו הקטן על הגג הלבן. אותו הילד התורן שמכיר את הרגלנו הנפסדים ,היה אחוז חרדה ,כי כאמור ידע שחבריו לכתה מציצים ומסתלבטים עליו.
כשעמדנו מכווצים וכפופים ודוחפים אחד את השני כדי לראות את ההצגה של הזקן והנער וכדי להיטיב לשמוע.
תפס אותנו בחולצה הבן שלו,של קצ'ולניק שראה את הנעשה והחליט להפחיד אותנו. בתוך כל השירה והתפילה ובאמצע הצחוקים ובאמצע ההפטרה הוא פתאם הופיע מאי שם,מוישלה הצולע, הבן של קצ'ולניק ,הוא משך בחוזקה באוזנו של יגאל שבשבוע הבא תורו לבוא ללמוד אצל קצ'ולניק, ואנחנו, כשהוא מיבב, נסנו על נפשנו .