צירוף מקרים או השגחה פרטית?

"Freedom of Scotland" כך קראו לכרטיס הרכבת החופשי-שבועי שאחזה בידה שירה כשהגיעה לגלזגו. היא יכלה לנסוע בכל רחבי סקוטלנד ולעצור היכן שתרצה, לעלות חזרה לרכבת ולהמשיך עוד ועוד. היא לא כל כך אהבה את גלזגו הרועשת, לכן מצאה עצמה יושבת שוב ברכבת בדרך לעיירה בשם פורט וויליאמס. היא חשה חסרת מנוחה והתמלאה חרדות קטנות ומשונות. אולי לא בכל פעם שתעלה על הרכבת תמצא מקום? אולי לא בכל מקום שהיא תרצה להישאר בו היא תמצא חדר לישון בלילה? אולי הכסף למסע לא יועבר בזמן אל הבנק בלונדון והיא תישאר בלי פרוטה? היא חיפשה סיבה לדאגה כמו תמיד.

היא החליטה שאם היא תמצא מקום נחמד בפורט וויליאמס היא תישאר שם ואז תמשיך במסע סביב סקוטלנד. היא החליטה שהיא רוצה למצוא מקום יפה קטן ושלוו לשים בו את הראש ליומיים ולשכוח מהעולם. היא חשה שהיא זקוקה מאוד למנוחה, כי היתה עייפה מאוד מהמרוץ היומיומי של חייה.

מולה בספסל הרכבת ישבה אישה זקנה, מה שנקרא באנגלית little old lady טיפוסית מאותן נשים סקוטיות נחמדות שתמיד היו חביבות אליה. היא התחילה בשיחה קלילה איתה. הן פטפטו על הא ועל דא והיא סיפרה לה שהיא מישראל ומטיילת לבדה ברחבי סקוטלנד. האישה שאלה אותה בדאגה איך נערה צעירה כמוה מעיזה לנסוע ככה לבדה, והאם זה לא מסוכן עבורה. שירה הסבירה לה שהיא כבר בוגרת בחייה וחזקה, כי עברה כבר את גיל שלושים, אבל זה לא שכנע בכלל את הזקנה והיא היתה מוטרדת מאוד היכן שירה תישן והיכן תאכל ואיך היא תסתדר לבדה.

המראות שהתגלו דרך חלון הרכבת היו עוצרי נשימה, ורק עכשיו היא הבינה את המונח “לוך” שזה סוף העולם, איזשהו מקום נידח מאוד. ה”לוכים” האלה של סקוטלנד הם באמת נידחים מאוד, הרהרה. היערות שחלפו על פניהם ברכבת היו מלאים שרכים יפהפיים ומצב הרוח שלה השתפר קמעה. היא הרגישה שכל מה שהיא רוצה זה לאבד את עצמה קצת ליד ״לוך״ שכזה.

הרכבת הגיעה לתחנה בפורט וויליאמס והיא נפרדה מהזקנה החביבה שהנעימה לה את הנסיעה וירדה מהרכבת. השעה היתה כבר 9 בערב, אמנם עדיין שרר אור בין ערביים, החושך לא ירד, אך היא היתה לחוצה מאוד למצוא מקום לינה. היא נוכחה לדעת שהם מאוד מאורגנים שם. משרד ההפניה של התיירים למקומות הלינה היה פתוח וקיבל מיד את כל התיירים. היא קיבלה חדר ללינה בצימר. אמנם היתה בעיה למצוא חדר ליחיד לכן היא שילמה מחיר של זוג, אך עדיין המחיר היה ממש נמוך וכלל ארוחת בוקר עשירה, ותה ועוגה בערב.

בעלת הבית היתה טיפוס סקוטי עם שם סקוטי, גלוריה מקדונלד. היא היתה קתולית, ודאגה להדגיש את זה, כי רוב האנשים בסקוטלנד הם פרוטסטנטים. החדר היה נעים מאוד והיה לה שכן לקומה, בחור שבדי עדין ומנומס כך שלא היתה לה בעיה בכלל שהאמבטיה לא היתה צמודה לחדרה. הכל היה נקי כל כך. האישה היתה כנראה בודדה, לכן היתה זקוקה לחברה של הדיירים שלה, וישבה עמם בערב בזמן הגשת התה והעוגה לספר להם סיפורים רבים על המשפחה הענפה שלה.

ארוחת הבוקר היתה טובה ושירה התעודדה בהרבה. חלק גדול מהחששות שלה נבע מאי ידיעה של המקום ומהנחה בסיסית מוטעית מאוד שבכל מקום צפוי אי-סדר כמו בישראל. והנה היא נוכחה לראות שהשירות לתיירים היה מאוד מסודר והארגון ברכבות וסביבותיהן, היה מרשים. אחרי סיבוב קליל ברחובות פורט ווילאמס היא החליטה שהיא לא נשארת בה בסופו של דבר והיא ממשיכה הלאה בחיפושיה אחר אגם כזה בו תוכל להתיישב ליומיים שלושה ולנוח.

הרכבת אמנם איחרה, אך הכרוז הודיע על האיחור ועל זמן ההגעה המדויק הצפוי. בכל זאת יש סדר. הרכבת היתה מלאה יחסית, ומזג האוויר היה אפרורי משונה. אמנם זה היה צפוי, אבל בכל זאת הדהים אותה, והיא שאלה עצמה האם זה באמת ככה כל השנה, גשום ללא הפסק ועננים בשמיים כל הזמן. היא כבר חשה געגועים לפיסת כחול בשמים, אולם הדבר שפיצה על כך היה הצבע הירוק שכיסה את הכל ללא הפסק וחלף על פניה בנסיעה.

ברגע מסויים כשהביטה החוצה דרך החלון ראתה פתאום גשר על פני עמק יפהפה ובו אנדרטה מעניינת לחוף אגם קטן, כשמסביבו הרים מכוסים ירוק, וקבוצות עצים וכפר קטן ציורי פרושים למרגלותיהם. תוך שניות החליטה שזה יהיה המקום בו תישאר לנוח. היא אספה את חפציה במהירות ובתחנה הקטנה הנידחת הזאת של הרכבת היא קפצה באחת למטה ושכניה לקרון אפילו זרקו אליה מהחלון את מעיל הגשם ששכחה על המושב הנטוש שלה. היא לבשה את המעיל מיד משום שגשם עדין ורצוף טפטף כל הזמן. היא העמיסה את תרמילה על גבה והחלה פוסעת לכיוון בתי הכפר הקטן, גלנפינן שמו, כשהיא מנסה לאתר מקום לינה לעצמה.

היא הביטה בשלטים שציינו B&B כלומר Bed and Breakfast, ובכל בית עם שלט כזה היא נקשה על דלת הכניסה ושאלה האם יש חדר פנוי, ונענתה בשלילה בכולם. היא החלה לדאוג. היא ידעה שבמקרה הכי גרוע הרכבת הבאה היתה אמורה להגיע בעוד 4 שעות, אז ייתכן שאם לא תמצא מקום לינה היא פשוט תעלה עליה ותמשיך הלאה אל הלא נודע.

לא היה חדר פנוי באף אחד מהבתים של גלנפינן עם השלטים שציינו B&B. לפתע ראתה מלונית. היא נכנסה ושאלה האם יש מקום פנוי ונענתה שוב בשלילה. הדאגה החלה לכרסם בה. היא הבחינה בפאב המקומי אי שם בין הבתים. היא נכנסה בשמחה ושוב שאלה, והפעם הם כבר ידעו שיש להם בכפר בחורה צעירה שמסתובבת ומחפשת מקום לינה וכבר הודיעו לה מראש שלצערם כנראה שאין שום מקום לינה בכל הכפר.

מיואשת החלה לצעוד ברחוב הראשי, כשהיא נושאת על גבה את התרמיל הכבד ופונה לכיוון תחנת הרכבת. לפתע הבחינה בקצה המרוחק של הרחוב ברכב הדואר הבריטי המלכותי האדום. באותם ימים הרכב של הדואר היה מגיע לכל בית למסור דואר ולאסוף אותו, והדוור הכיר את כל האנשים שבכפר היטב. היא החישה צעדיה בתקווה והגיעה עד אליו. הדוור הביט בה ברחמים כששאלה אם הוא מכיר אולי מישהו כאן בכפר שמשכיר חדרים ואין לו שלט בחוץ. הוא הצביע על בית קטן בסוף הרחוב ואמר ששם גרה אישה אחת שלפעמים משכירה חדרים, אבל הוא יודע שהיא בחופשה בגלזגו ולא בטוח אם חזרה בכלל. היא הודתה לו והחליטה לנסות את מזלה.

היא נעמדה ליד השער הקטן של הגינה כשהאישה הגיחה מפתח ביתה לכיוון מכונית הדואר האדומה. היא הביטה באישה, האישה הביטה בה בחזרה, ושתיהן כאחד פערו פיהן בתימהון גדול. היתה זו אותה little old lady איתה התחברה ברכבת שיצאה מגלזגו. אותה אחת שלא הפסיקה לדאוג לה היכן תישן ומה תאכל!

שמחה גדולה אחזה בשתיהן. הזקנה חיבקה אותה בחום והזמינה אותה באהבה אל תוך הבית, נתנה לה חדר, והציעה לה כוס תה. היא ובעלה סיכמו איתה שהיא נשארת אצלם תמורת סכום קטן עבור החדר והמזון ועבור החשמל לאמבטיות החמות. היא הניחה את חפציה בחדר הקטן שנתנו לה בתחושת רווחה עצומה, ופנתה אל התנור בסלון להתייבש מהגשם.