חג מולד שמח מסאני – ועדכון חסר טעם

אז… חג המולד מגיע ממש עוד מעט, ואני מתרגש כל כך, ובגלל שלא כתבתי על החיים שלי כבר הרבה זמן… ברוכים הבאים ילדים מכל הגילים, וחיות מכל הסוגים, שונאים ואוהבים, ושאר האנשים שאני לא טורח לציין. ברוכים הבאים לסיפור המשעמם ביותר שסאני כותב כדי להרגיש טוב יותר לגבי עצמו. (כן אני שונא אותו גם, מי רוצה להרוג אותו איתי?) אם לא הלכתם עד עכשיו, אולי כדאי שתיקחו כיסא, כרית, ושמיכה, כי קר בלונדון. וגם בישראל, אני מניח.
לראשונה במשך כל חיי, אני מרגיש קצת יותר טוב. רוב הדברים לא השתנו, כנראה, (אל תדאגו, לעולם לא אפסיק להיות מדוכא) אבל הכל נדמה… טוב. מאושר יותר. אולי זה בגלל כל הסחות הדעת, אולי אני פשוט מתרגש יותר מדי לקראת חג המולד והחופש שמתקרב, אבל מה זה משנה? אני מרגיש טוב יותר. וזה כל מה שחשוב, לפחות כרגע. זה נשמע קצת אנוכי. לעזאזל.
לפני כמה ימים דיברתי עם החברים הכי טובים שלי מישראל, דין ושני. לדין יש חברה חדשה. היא נראית חמודה, מאוד ביישנית, ואני מקנא בה מאוד בגלל השיער המתולתל והכחול שלה. היא מחייכת אליו הרבה, והוא אומר שיש לה טעם מדהים במוזיקה, ושהיא חשפה אותו אל כמה להקות שכרגע הן המעודפות עליו. הייתי חושש שגם הוא משתנה ונאבד לי, אבל בפעם הראשונה הוא מחייך לא בגלל בדיחה, אלא פשוט בגלל שהוא מאושר. והוא לא מחמצן, אז הכל בסדר. שני נפרדה מגיל, החבר שלה. היא שבורה לגמרי, למרות שהיא הייתה זו שסיימה את היחסים ביניהם. היא בוכה רוב היום, והיא זקוקה לעזרה ממני כל הזמן, כי האושר של דין מפריע לה יותר מהכול. לא אכפת לי לבלות איתה את כל הזמן שיש, ולמרות שזה קצת מרושע מצידי, אני שמח שהם כבר לא ביחד. היא צבעה לשחור, היא כבר לא משתמשת בעדשות הכחולות המזויפות, והפירסינג שלה חזר למקומו הראוי. אבל היא חלולה עכשיו… היא לא מרגישה טוב. הכל ישתפר בקרוב, היא אחת הנערות היפות ביותר למרות שהיא לא חושבת כך. היא תמצא חבר במהירות. והפעם, הוא לא יהיה גועלי שתלטן ובוגדני. כנראה. אין לדעת מה העתיד צופה לנו, אלא רק להתלונן על הגורל המר של כולנו. כשאני ודין מדברים הוא רק מדבר עליה. על החברה שלו. אבל ממש לא אכפת לי, כי כשהוא חושב עליה, הוא תמיד מחייך. הוא אומר שהוא כבר שותה פחות. שהיא משפרת אותו. ואני יודע שעדיף ככה. הוא לא הדין הממורמר שהכרתי ואהבתי, אבל הוא יותר שמח, ואני תמיד מאושר לראות את הצד הזה שבו. כשדיברתי איתם… סיפרתי להם. מצאתי את עצמי מביט בהם, ולאט מתוודה על משהו שגיליתי לפני כמה זמן, שרוב הידידים שלי בבית הספר כבר יודעים (לא שיש הרבה כאלה), ושאפילו אתם יודעים, אבל המשפחה שלי לא, והם לא. סיפרתי להם שאני ביסקסואל \ הומו. שני רק חיבקה את דין מרוב התרגשות וצרחה מעט. דין היה המום. הוא לא ידע מה להגיד. בסופו של דבר הוא אמר: "כל הפעמים שבהם הייתי בלי חולצה לידך…" ואז צחקק. נראה שהוא צריך להתרגל אל הרעיון, אבל הוא לא הומופוב, לא ממש אכפת לו מה הנטייה המינית שלי, וזה אחד הדברים הכי טובים בו. ושני סתם התרגשה מאוד ואמרה שסופסוף נוכל לדון בפתיחות על כמה שאוליבר סקייס ואנדי בירסאק מושכים. מאוד. אני מגלה לכולכם, זה נכון. ויש כאן אנשים שיאמתו את דבריי.
ויותר חשוב מכל הקטע חסר התועלת שכתבתי מקודם: כמעט-חג-מולד שמח!
חג המולד כל כך קרוב, ואני אמור לקבל כסף. וכסף, זה טוב. כמסורת המכובדת שלי, אני אצפה בסרט חג המולד האהוב עליי, הסיוט שלפני חג המולד (the nightmare before christmas) של טים ברטון, כשאני לובש את סוודר חג המולד האדמדם שלי, עם זרי דבקון שממלאים את החדר שלי, כי אני ממש רוצה לנשק מישהו. אני עד כדי כך נואש. (לפעמים אני כל כך מביך, שאני מדהים את עצמי.)
אבל למזלי, לא עוד חגי מולד בודדים ומשפחתיים בשבילי! רוצים לדעת למה? לא? אני אספר בכל מקרה… ההורים שלי נוסעים עם דודים שלי לנופש, ומכיוון שאחותי "מבוגרת" מספיק כדי "לשמור" עליי, אנחנו נישאר בבית לבד. וכן, זה אולי נשמע הזוי, בגלל שחג המולד הוא זמן למשפחה, אני ממש לא רוצה לבלות את חג המולד הזה עם המשפחה שלי, וגם לא את שאר חגי המולד, לפחות לא במצב הזה… אני לא יכול להסביר את זה. הם פשוט יודעים עליי הכי פחות, כי הם אף פעם לא שואלים, ולא ישאלו. כי להורים שלי פשוט לא אכפת. אחותי מנצלת את זה לרעתה. היא שותה בלי שהם ידעו, נוסעת למועדנים באמצע הלילה, מביאה חברים שלה לפה בערך בחצות, וההורים שלי לא שואלים אותה לגבי זה לאחר מכן. אין אפשרות שהם לא שמים לב לשום דבר בכלל, אז כנראה פשוט לא אכפת להם. בכללי, אני אוהב את ההורים שלי, ואת המשפחה שלי, אבל הם לא האושר הכי גדול שלי.
ועכשיו לבעיה האמיתית בחג המולד. כולנו יודעים מה היא. סנטה. סנטה פריקינג קלאוס. הוא פשוט… אני היחידי כאן שמפחד ממנו? פחדתי ממנו מאז שהייתי ילד, עם הזקן המוזר הזה, הוא פשוט בצורה קסומה ומשונה נדחף דרך ארובות צרות ואוכל את העוגיות שהשארנו לו? מטריד. זוהי חברים, הטרדה. פריצה לבתים. גניבה. ולאף אחד לא אכפת. למה? כי הוא משחד את ההורים עם מתנות, ומשכנע אותם שלא יספרו שהוא בעצם איש רע. אבל אני ידעתי את התוכנית שלו! אני אהרוס אותו, את הפושע הזה. אז… לא. הסיבה שאני באמת שונא את סנטה קלאוס הייתה מאז שהייתי בערך בן שמונה, כשחגגתי את חג המולד בפעם השלישית עם המשפחה שלי. אולי בישראל בדרך כלל לא חוגגים את חג המולד, אבל בבית שלי חגגו גם את חג המולד, וגם את סילבסטר, ראש השנה הלועזית. אנחנו לא נוצריים, וגם לא מאמינים הדוקים, פשוט שאימא שלי והצד שלה במשפחה מחליטים כמעט על הכל, והיא רגילה לחג המולד, בגל שכפי שאתם כבר כנראה יודעים, המוצא שלי הוא מאנגליה. באותה שנה, אמרתי להורים שלי שמה אני באמת מבקש שסנטה יביא לי יהיה סקייטבורד. כן, אני עד כדי כך שטחי, כשהייתי קטן כל מה שרציתי היה סקייטבורד, בסדר? לא, לא ביקשתי שלום עולמי! הייתי בן שמונה! (הערת צד: אני כותב את כל זה ביום שישי בערך בחמש בבוקר, ובחדר שלי יש חלון מאוד גדול, ממש מול המיטה, ואני שומע ציפורים מצייצות, ובגלל השלג שירד אתמול, למרות שירד בקושי, הכל נראה כמו גן עדן חורפי כזה, וזה… זה פשוט משהו רציתי להגיד אוקיי? אוקיי?…) אז… באותו חג מולד כל הזמן הזכרתי להורים שלי, שאני רוצה סקייטבורד, ושזה כל מה שאני רוצה, אפילו ראיתי סקייטבורד בחנות ילדים ואמרתי לאימא שלי, שאני רוצה שסנטה יביא לי את הסקייטבורד הספציפי הזה. ככה שסנטה לא היה מסוגל להתבלבל, לא משנה כמה הוא סנילי. וכעבור כמה ימים, הגיע הזמן לחג המולד, וארגנו הכל, וסידרנו את העץ, וחגגנו בערב, ואני התנדבתי להכין את העוגיות והחלב של סנטה. התנדבתי. העצלן שהוא אני, התנדב והשקיע. הסקייטבורד הזה, היה חשוב. ואז הלכנו לישון, ואמרו לי שסנטה מחביא את המתנות מתחת לעץ, וכל החרא מסוגו החגיגי. כשהתעוררתי באותו הבוקר, הייתי נרגש לגמרי, ופשוט רצתי אל הסלון כדי לבדוק את העץ, והערתי את אחותי הממורמרת ואת ההורים שלי, ודחפתי אותם אל הסלון כדי שנוכל לפתוח את המתנות כבר. אחותי קיבלה משהו שלא משנה, אבא שלי קיבל… עוד משהו, ואימא שלי קיבלה… הבנתם לאן אני מנסה להגיע, מה שהם קיבלו? לא משנה בכלל. וכשהגיע תורי לפתוח את המתנה כמעט רעדתי מרוב אושר, כי רציתי את הסקייטבורד הזה מעל לחצי שנה, ואימא שלי אמרה לי לחכות לחג המולד, שבו אנחנו מקבלים את המתנות היותר-שוות. אז פתחתי את המתנה וגיליתי… משחק קופסא. משחק קופסא משפחתי וענק, שכרגע אני לא זוכר את שמו, משחק שלא שיחקנו בו אפילו פעם אחת. שאלתי את אימא שלי למה לא קיבלתי את מה שרציתי (אני חוסך ממכם את הפרטים על הדמעות ועל ההתחברות שלי עם הצד הנשי והבכיין שבתוכי) והיא ענתה לי שסנטה קלאוס, כנראה חשב שאני ילד רע. כעסתי עליו כל כך, שעשיתי עליו חרם במשך השנתיים הבאות, ועד עכשיו היחסים ביני לבין הזקן האדמדם קרירים יותר מהקוטב הצפוני. אני נשמע מפונק מדי. ילד שמנת שכמותי.
אז… זהו לעכשיו, כשיהיו עדכונים שלא בא לכם לשמוע, אני אעלה עוד אחת כזה, ללא סיבה לחלוטין, כי אף אחד לא קורא את החרטה הלא מעניין שאני כותב בסיפורי חיים. מוזר, הפעם לא התבכיינתי לאורך כל הסיפור, אלא רק באמצעו. גאווה אישית, גאווה נפשית.
תודה שקראתם, ואם לא הגעתם עד לנקודה הזאת, או נרדמתם באמצע מרוב שיעמום, זה בסדר… תודה בכל מקרה, שהקשבתם לעוד חלק קצר ולא מעניין מהחיים של סאני!
MERRY CHRISTMAS AND HAPPY HOLIDAY