חברייך הנאמנים

פעם.. הייתי יושבת ימים שלמים וכותבת על רגשות בתקווה שהם יעלמו. הייתי כותבת את המחשבות על נייר רק כדי שיהיה לי קצת שקט בראש. הייתי פורקת בכתיבה את מה שלא היה לי האומץ לומר במילים.
אממה? היום זה כבר לא עוזר. את יושבת ימים שלמים מול ניירות נקיים וממלאת אותם מילים קשות ואין מי שיקרא ויבין. ואם כבר יש? זה עדיין לא מנחם.
ולפעם אחת את רוצה למחוק את הראש הארור מהמחשבות הנוראיות, רק לא לשבת ולחשוב. רק לא לשבת ולחשוב. רק לא לשבת ולחשוב.
ושוב, את מוצאת את עצמך יושבת וחושבת יותר מהכל. והריק בפנים? הוא מתגבר מפעם לפעם ואין מי שיבין שזה לא רק ריק. זה כמו סכין ארורה שעושה לך סדק ענקי. והקור. הקור שאף אחד לעולם לא יבין. זה לא קור של איש חי. זה קור של מוות שרק את לעולם תביני.
ומשום מקום את הופכת להיות זומבי של חיוכים מזוייפים שמורכבים מאלכוהול וממילים של מלאכים. ובלילה את בוכה בכי שמורכב ממים וממילים של השטן.
את הופכת להיות זומבי. לא מתה. אבל גם לא חיה. כלום כבר לא מספק. וכלום לא הורג. את מחייכת כי מצפים שתחייכי ולבכות את כבר מזמן לא יודעת. את מעבירה את זמנך בלכתוב קטעים גורפי מחמאות בלי טיפת רגש.
רק-להוציא-את-המחשבות-מהראש
רק-להוציא-את-המחשבות-מהראש.

יודעת מה ילדה?
יום אחד את תפגשי את האחד שלא יהיה לך מה לכתוב כשתהיי איתו מרוב שתהיי מאושרת. שלא יהיה לך מילים לתאר את העצב, כי לא יהיה אף עצב.

עד אז? עד אז הדף הוא חברך הנאמן. הוא, ועט הפיילוט השחור שהשתפשף מכתיבה. וגם.. גם אנחנו. הקוראים.