חברה שלי

אני משחקת בעצבנות בשערי, ומסתכלת על השולחן שמלפני. כולם מסתכלים. המחשבה היחידה שעולה בראשי: ריק. ריק, ויישאר ריק, לעולם.
אני משפילה את מבטי ומנסה לנגב את הדמעות. אני יודעת שגם מסתכלים עליי. אחרי הכל, הייזל הייתה החברה הכי טובה שלי. בטח חלקם משתתפים בצערי, בטח חלקם מאשימים אותי שלא הבחנתי שהייתי שקועה בעצמי, שלא הבנתי שהחיים שלה קורסים.
אחיה התאום, סם, נכנס לכיתה בצעדים כבדים. כל המבטים נישאים אליו, כל המבטים חוץ משלי. הוא מתיישב לידי. אני רוצה לצרוח, להשתולל, לבכות. למה, למה לא עשיתי משהו כשעוד יכולתי? אני יודעת שיכולתי… אבל עכשיו הייזל התאבדה, והכל באשמתי. הכל באשמתי….
אני לוקחת את התיק ויוצאת. אני מרגישה שאני עומדת להתמוטט. "סאלי, חכי!", קול קורא לי. זה סם. אני יודעת שעליי לחזור על עקבותיי, אבל אני מתעלמת, ממשיכה ללכת קדימה. אני פותחת את דלת הכיתה ויוצאת למסדרון. כל המבטים נישאים אליי, אבל אני כאילו לא מרגישה בהם. אני שומעת יפחת בכי חלושה ומישהו סוגר את התא. אני הולכת במהירות החוצה. השמיים בהירים, בלי אפילו קצת ענן בשמיים, כאילו הם לועגים על הסבל הגדול שלי.
"מתוקה, בית הספר הסתיים מוקדם?", קוראת אמא מהמטבח. אני מתעלמת, עולה ישר לחדרי הקטן. אני שומטת את התיק על הרצפה והולכת ישר למחשב. ישר אני מזהה את השיער הבלונדיני, עד כמעט לבן והעיניים החומות של הייזל. "שלום, רואים לי הייזל", היא אומרת בין היפחות הרבות, "אני לא מבינה מה עשיתי. למה אתם שונאים אותי כל כך? למה אתם מאמללים אותי? מרביצים לי ברחוב, במסדרון בית הספר. מלכלכים עליי כאילו אתם לא יודעים שאני שומעת. כותבים תגובות מזוויעות באינטרנט. אח שלי כבר לא רוצה לדבר איתי. ההורים שלי השתנו. אפילו החברה הכי טובה שלי, סאלי, כבר לא רוצה להיראות לידי. למה, סאלי? מה עשיתי לך?", אני מנסה לבלוע את הדמעות. מה היא באמת עשתה לי? למה התרחקנו כל כך? למה היה לי כל כך חשוב שלא יראו אותי לידה? בגלל שהיא לא מקובלת? בגלל שכולם מציקים לה ואני לא רוצה גם להיות קורבן? כן, זה כנראה זה. אבל זו כבר לא נראית לי סיבה מוצדקת, "החיים שלי… נהרסו", ממשיכה הייזל "מאוחר מדי לשנות אותם. זה נגמר. ואני… חשבתי לי קצת. אני כבר לא צריכה את החיים האלה. הם נגמרו מבחינתי. הנפש שלי כבר גמורה. אז אני כבר אגרום לגוף שלי למות גם כן.", היא מפסיקה לבכות ומסתכלת ישר למצלמה. ואז אני שומעת את המילה האחרונה שאני אשמע ממנה אי פעם: "בי".
אני נופלת אל המיטה וצורחת אל תוך הכרית. כעבור דקה היא רטובה לגמרי מדמעות מרות. אני שומעת את אמא דופקת מדי פעם על דלת חדרי, מבקשת להיכנס. אני לא נותנת לה. ואני ממשיכה להתייפח ולבכות, ובכל פעם שנראה שאני שולטת בבכי, הוא עולה שוב, במערבולת מלוחה וטבולה בכאב.
ואז אני מתכווצת בתוך עצמי, משתתקת. לוחשת לעצמי, "לא, לא, לא, לא". ואז אני נרדמת.