חברה טובה

אני קוראת את הסיפור שלך ובוכה, בוכה על זה שפעם הייתי חשובה לך. עניי בורקות מדמעות שמסרבות לרדת. עניי מתרוצצות ולא מבינות. העולם שלי השתנה. ובעיקר אליך. אני יודעת שלא תביני. הפסקת להבין אותי. אולי כשהפסקת להייות חברה שלי. אולי את עדיין חברה שלי, אבל כבר לא אותה אחת. לא אותה אחת שאני מספרת לה הכל. לא אותה אחת שמקשיבה לך תמיד. החיים ממשיכים. אני מסכימה איתך, אבל אצלי בלב תמיד תשארי. כי מתי שהעולם נראה לי חסר שמחה, את היית שם בשבילי. אני תמיד שם בשבילך, או לפחות מנסה. אני שמחה, כן החיים שלי טובים. אני מודה על כל מה שיש לי. אבל את חסרה… את כבר לא אותה אחת אני כבר לא אותה אחת. ואני? אני כמו מטומתמת האמנתי שהחיים ימשיכו האלה אבל לעולם נשאר חברות. כן אנחנו נחשבות חברות, כן שאני יפגוש אותך ברחוב אני יקפוץ משמחה, אני ירוץ ויתן לך חיבוק. אבל את לא תדעי מי אני, ואני לא ידע מי את. פעם היינו משוחררות, חברות ללא מתח. מספרות הכל. פורקות הכל ועכשיו? עכשיו אני שונה את שונה. אבל זאת חברות אמיתית? לאן נעלמו השיחות? אני יקבל כל מה שתחליטי, רק תחליטי. נמאס לי להייות טלויה, נמאס לי שאני פשוט לא מבינה מה. את רוצה. את חברה… וזה מה שחשוב. ואם את חושבת שאני ישכח אותך את טועה. עניי מביטות בקלידים ורוצות לשפוך עוד רגשות שלא מצליחות להטבתא במילים. אבל עכשיו גם בכתיבה זה לא יוצא. ואני לא מצליחה אני אבודה. אני מחפשת את הלא נודע. מגששת באפלה. אני לא בוטחת, קשה לי, סליחה. אני ראיתי הרבה, סליחה. חוויתי, סליחה. הייתי רוצה להמשיך להייות חברה. הייתי רוצה שתביני אותי בכל צורה. אבל אם לא אני מקבלת. כי למדתי, לא הכל טוב אבל הכל לטובה. ואולי אני קצת מרה אולי אני קצת טיפשה. הלוואי וניהיה שוב חברות, אני רוצה כבר לספר לך הכל. אני רוצה שתביני אותי. אני כל כך צמאה לדעת איך את מרגישה. מה עובר אליך. מה קורה לך, אני מתחילה לשכוח את אותם ימים, הזמן עובר ואני לא יודעת עד מתי אני ישאר.