זכרון

מוצאי שבת שנת שבעים ואחת אני בדרכי לירושלים.
באוטובוס מתנמנמים מספר סטונדטים וחיילים בדרכם לאי שם.
בצומת הר טוב בואך הכביש המוביל לבית שמש עצר האוטובוס . קשישה נתמכת במקל עלתה בכבדות.
נוסע קם וסייע לה.
האוטובוס זז האשה פישפשה בכיסייה לשלם אספה גרוש לגרוש ולא הצליחה לאסוף את הסכום הדרוש. הנהג המתין התבוננה בממבט קפוא לעברו והוא הפטיר שלמרות רצונו אינו יכול לשלם עבורה – תאלץ לרדת.
הנוסע שסייע קם ממקומו ושלם את הסכום החסר.
האשה התיישבה לצידו אחרי סורג הברזל המפריד בין מושב הנהג לנוסעים.
תודה אדוני תבין אמרה.
שאל מדוע עלתה כשאין בידה לשלם.
היא ענתה באידיש ובעברית רצוצה כי זה לא מכבר הגיעה ארצה מפולין כי שם בפולין אין מה לחיות ואין ממה לחיות. ופה היא בודדה ומבולבלת.
מהיכן בדיוק גברתי שאל האיש מוורשה ענתה.
שם היה ביתי ספרה בעלי המנוח ד"ר לרפואת ילדים ד"ר לוין ומי לא הכיר ומי לא ידע עשירי העיר רוזנים ומיניסטרים נעזרו בשרותיו. נחשב לטוב שברופאים בתחומו. שילם מי ששילם ומי לא שילם זכה לטיפולו בחינם כי כיצד רופא יהודי יזניח ילד.
ואז הגיע היטלר ימח שמו והכל נגמר הוא בעלה ושני בניה יוסלה טוב הלב ודויד הקטן שניגן נפלא בפסנתר ובכנור נלקחו ומאז נותרה בודדה בעולמו של השם יתברך ואינה מוצאת מנוח.
בקול חריקת בלמים עצר נהג האוטובוס וצעק ובכה "אמאלה אמאלה שלי צעק אני יוסף, אני יוסלה שלך."
מנסיעה שיגרתית הפכה נסיעה זו לזכורה לי בימי חיי.