זיקוקים (פרק ראשון-חלק ב')

קול
ציוץ הציפורים מעיר אותי ואני מוצא את עצמי שרוע על מיטה גדולה כחולה. עדיין לא התרגלתי לכך שאני לבד בחדר. בבית חלקתי חדר עם אחי הקטן- איתן. והוא בדרך כלל היה מעיר אותי בקפיצות על המיטה, כך שציוץ הציפורים הוא חידוש.
אני מתארגן ויורד למטה. אבא שלי כבר התחיל להכין ארוחת בוקר. אני שואף את הריח בחיוך. אבא שלי יודע שאני מת על פנקייקים.
אני מתיישב לשולחן לבדי. איתן כנראה עוד ישן, ואוראל עוד מתארגנת.
אבא שלי מושיט לי צלחת של פנקייקים שעולים מהם אדים מגרים, "בבקשה. לכבוד היום הראשון בבית הספר החדש".
אני נאנח בליבי. בכלל לא רציתי לעבור לכאן! רציתי להישאר בויטאנה. כל החברים שלי גרים בויטאנה, כל החיים של נמצאים שם. אבל אשתו החדשה של אבא שלי, אוראל, רצתה לעבור לאן. אבא שלי כמובן הסכים. ואני? למה שמישהו בכלל יטרח לשאול אותי?
אני שותה בזעף את הקפה שלי. אפילו הריח של הפנקייקים לא מצליח לעודד אותי. אני מנסה לשכנע את אבא שלי, אבל אני כמעט בטוח שלא אצליח, "למה היינו צריכים לעבור? היו לנו שם חיים טובים. אוראל יכלה לגור איתנו שם. אני לא רוצה להתחיל מחדש, זה טיפשי ומיותר".
אבא שלי לא מתלהב, "קול, ניהלנו את השיחה הזאת מאה פעמים . לא עברנו בשביל אוראל, עברנו בשבילנו. ואני יודע שהתחלה חדשה זה דבר מסובך וקשה", הוא מביט בי במבט מפציר אבל מבין, "ותאמין לי שיום אחד אתה תודה לי על המעבר הזה".
"אני בספק", אני ממלמל. מראש ידעתי שזה קרב אבוד.
אני לוקח את התיק שלי ומכניס לתוכו את כל מה ששכחתי אתמול. באנחה של ייאוש אני פותח את הדלת, זורק "להתראות", לאבא שלי וצועד בעצבנות אל בית הספר החדש שלי.
ההליכה לבית הספר לוקחת לי חמש דקות. אני יודע שהמבנה הוא בית הספר במבט ראשון, כל אחד יכול לראות את זה. המבנה הראשי הוא בצבע כתום בהיר, והמבנים המפוזרים לידו באותו צבע. היה הורג אותם להכניס ירוק או צהוב?
אני צועד לתוך הבניין הראשי, אמורה להיות שם מזכירות. לוקח לי כמה דקות לאתר את המזכירות. הדלת חורקת כשאני נכנס. המזכירה מחכה מאחורי דלפק.
אני פונה אליה, "אה, סליחה. אני חדש פה ו-"
היא לא נותנת לי לסיים, "אה, קול!", היא צווחת, "ברור! יש לי פה את מערכת השעות שלך, ואת המפה של בית הספר", היא זורקת אליי כמה דפים, "אתה בכיתה…ט'2", היא בודקת במחשב שלה.
"אני קלי, אני המזכירה של קאלו סקול ל"מ. כל מה שאתה צריך, תפנה ישר אליי, טוב, חמוד?"
והיא דוחפת אותי החוצה יחד עם הדפים וקריאת "בהצלחה".
לרגע אני עומד שם, מבולבל. אני מנענע את ראשי והולך לחפש את הכיתה שלי.
אני מציץ במפה. עכשיו אמור להיות לי שיעור היסטוריה בכיתה מספר 17. אני צועד כמה דקות תוך כדי הגנבת מבטים למפה.
צעדיי נעצרים. אני מול דלת עליה כתוב בטוש שחור: כיתה 17. אני נושם עמוק, מנסה להתכונן למה שעומד לקרות. פתאום אני מפחד להיכנס.
אבל אני חייב. אני פותח את הדלת ונכנס.
כל המבטים מופנים לעברי. אבל המורה לא מופתע, כנראה אמור לו שאני מגיע, "תלמידים, זה קול. הוא תלמיד חדש פה והוא הולך ללמוד בכיתה שלכם", הוא מציג אותי, "אני רוצה שאחד מכם ילווה אותו פה, יראה לו את בית הספר במשך כמה ימים, כדי שיוכל להסתגל", הוא בוחן את התלמידים, "אופק?", הוא מצביע על אחד התלמידים.
התלמיד, כנראה אופק, מושך בכתפיו, "בסדר".
"בוא, קול, תתיישב", המורה דוחק בי. אני סורק בעיניי את הכיתה. אני מוצא אותה לפני שהבנתי מה אני מחפש. היא יושבת לבדה בחלק האחורי של הכיתה.
אני מניף את התיק על גבי וצועד לעברה.

# אלכס
למה הוא צועד לכיווני? הרי זה אופק שאמור להראות לו את בית הספר. אבל אני מניחה שהוא זיהה אותי ורצה פרצוף מוכר בכל הים זרים שמסביבו.
"היי", הוא מניח את התיק על הרצפה.
"היי", אני עונה וחוזרת להביט בלוח כאילו הוא הדבר היחיד בחדר.
השיעור ממשיך. המורה- מר קולין, מקשקש משהו על מלחמת העולם השנייה. אני מוותרת על הניסיון להתרכז בשיעור, שלא הצליח לי עוד לפני שקול נכנס לכיתה, ומתחילה לשרבט דברים על המחברת.
"מה זה אמור להיות?", קול לוקח בידו את המחברת שלי ומצביע על אחד הציורים.
"זו גיטרה", אני מושכת בכעס את המחברת בחזרה אליי.
"זה לא נראה כמו גיטרה".
"טוב, אתה לא נראה כמו קול", אני מנסה להחזיר לו, אבל נראה לי שזה יצא יותר חנוני ממה שצריך.
"מה זאת אומרת?", הוא מגחך.
אני נאנחת. אין לי איך להסביר את זה, אבל אני מנסה בכל זאת. "זאת אומרת, שנער שקוראים לו קול אמור להיות גבוה עם שיער שחור".
"אני גבוה".
"כן, אבל השיער שלך חום".
הוא לא עונה לי. במשך כמה דקות שנינו שותקים והמורה קולין מסביר משהו לגבי גטו ופליטים.
"אז את מנגנת בגיטרה?", אני מציצה לעברו שוב. מה הוא רוצה ממני?
"כן. למה?"
"סתם", הוא משלב ידיים ועושה את עצמי מקשיב לשיעור.
אני חוזרת אל הציורים שלי. אני מנסה להתרכז בתו שאני צריכה לצייר, אבל השאלה מטרידה אותי, "נו, למה?"
"משום סיבה", הוא מפנה ממני את מבטו.
"אל תעצבן אותי. תגיד לי למה".
"בסדר, בסדר", הוא מסלק כמה שערות חומות מפניו, "פשוט בגלל שאם היית שואלת, הייתי אומר לך שגם אני מנגן בגיטרה".
"באמת?", אני מתפלאת, "איזו גיטרה?"
"אקוסטית".
"אה", אני משחקת עם העיפרון שבידי. אני מנגנת בגיטרה קלאסית, וזו גיטרה לא מקצועית בהשוואה לגיטרה אקוסטית.
"לא תגידי לי באיזו גיטרה את מנגנת?"
"קלאסית", אני זורקת את העיפרון שלי על הקלמר בקדרות.
שנינו שותקים עד סוף השיעור.