זיקוקים (פרק ראשון-חלק א')

#אלכס

הזיקוקים מתפוצצים מעליי ומפזרים ניצוצות צבעוניים בשמיים. רסיסי האור מתפצלים ומתפוצצים שוב, ברעש אדיר ובגוונים מדהימים.
הקהל סביבי גועש ורועש. כולם מצביעים על השמיים, קופצים וצועקים. אני מנסה להידחק בין האנשים סביבי, אבל בערך כולם מנסים לעשות את אותו הדבר, כך שנראה שאני תקועה.
לא נותר לי לעשות דבר מלבד להביט בשמיים. אני אוהבת זיקוקים. הם מרגשים ויפים. החיסרון היחיד שלהם הוא הרעש. אני לא מסוגלת לסבול יותר מדי רעש. וכאן, כשמאות אנשים צועקים סביבי, יחד עם הרעש של הזיקוקים, אני מרגישה כלואה.
במאמץ אחרון אני דוחפת אנשים לצדדים, זורקת התנצלות פה ושם, עד שסוף סוף אני מגיעה לכיסא ריק.
אני מתיישבת באנחה על הכיסא, מנסה להירגע. אני צופה בזיקוקים. הם מזכירים לי את הלב שלי כשראיתי אותה בפעם הראשונה. לא יכולתי להפסיק להביט בה. היא הייתה הדבר היחיד שראיתי כל כך הרבה שנים.
ועכשיו היא כבר לא כאן.
אנה נסעה מוינסון קאלו לפני יותר משבועיים, אבל אני עדיין רואה אותה בכל מקום. זה כאילו שהעיניים שלי התנוונו לראות רק אותה ועכשיו איני מצליחה לראות שום דבר אחר.
"אכפת לך? זה המקום שלי", הקול מקפיץ אותי ומחשבותיי מתפזרות.
"אממ, סליחה", אני קמה ומפנה את הכיסא לנער עם שיער חום כהה בערך בגילי.
"זה בסדר", הוא אומר ומתיישב, "כנראה הייתי צריך להשאיר פה משהו כדי שידוע שהכיסא תפוס".
הוא מביט בי במבוכה, "את כאן לבד?"
"כן". בדרך כלל אני הולכת לאירועים כאלה עם אנה, אבל עכשיו…
הוא כנראה רואה את העצב בעיניי. הוא מצביע על הכיסא הסמוך, "רוצה לשבת?"
"אה, כן. תודה", אני מתיישבת.
"אני קול", הוא מושיט לי יד.
אני לוחצת אותה בזהירות, "אלכס".
"נעים להכיר אותך, אלכס".
"ומה איתך?", אני שואלת, כנראה לא כל כך בנימוס, "אתה פה לבד?"
"לא", הוא מניד בראשו, "אני כאן עם חבר שלי, מרכוס", הוא מצביע אל נער עם שיער בלונדיני בחולצה כחולה שכרגע עומד ומדבר עם האיש בדוכן המיצים.
"אז, אה…", הוא נראה נבוך כמעט כמוני, "את לומדת בקאלו סקול ל"מ?"
"איך ידעת?", קאלו סקול ל"מ הוא בית הספר שאני הולכת אליו כבר מכיתה ז'. ל"מ זה קיצור של "לנערים מחוננים".
"סתם ניחשתי. אני בדיוק עברתי לאזור ואני הולך ללמוד שם. יהיה נחמד להכיר שם מישהו".
אני מהנהנת, "אתה בכיתה ט', נכון?"
"כן".
"כמוני", אני מחייכת לעצמי, "אתה יודע באיזו כיתה אתה?"
"עוד לא", הוא מעביר יד בשערו, "המנהלת אמורה להודיע לי ולהורים שלי בשבוע הקרוב".
"מגניב", אני מוצאת את עצמי אומרת, "מאיפה עברתם לכאן?"
הבעה מוזרה מופיעה על פניו לשנייה, אבל אחרי רגע הוא חוזר לחייך, "סתם עיירה. לא נראה לי שאת מכירה אותה".
"הבנתי".
אני מביטה בהתפעלות בשמיים כשמטר חדש של רסיסים מתנפץ בחושך, "לא להאמין שכיתה ח' עברה, ועכשיו אני בכיתה ט' ועוד שנה עולה לתיכון".
"כן, זה מוזר", הוא מסכים איתי.
"אבל…", אני פונה להביט בו כשהוא שוב מדבר, "יש בזה משהו מרגש, לא? לחשוב שאנחנו כבר בוגרים ופתוחות בפנינו עוד אפשרויות בחיים, זה לא מדהים?"
אני צוחקת בשקט, "צודק. יש לה גם צדדים טובים".
"כמו לכל דבר אחר בחיים", הוא קם מהכיסא שלו, "אני צריך ללכת, מרכוס קורא לי. נתראה?"
"בטח", אני מנופפת לו בידי לשלום כשהוא מתרחק.
אחרי כמה שניות, עיניי שוב נמשכות אל השמיים. אני מחייכת בליבי וצופה באלפי ניצוצות צבעוניים רוקדים להם בשמיים. רסיסי האור הקטנים והיפים האלה הם מה שמחזיק אותי כאן כרגע.