זיכרונות המספר העגמומי.

לפני זמן רב מדי לזיכרונות האדם הפשוט, ילד טייל לו בעולם עשוי מילים, משפטים עדינים אשר בנו את הסיפורים. בעולם בנוי חלומות של אלפי אנשים שלא יכלו לדבר. הוא הבין אותם רק לפי המילים, ולמד לזהות את רגשותיהם ואופיים. רוב הרגשות היו זהים אחד לשני, רגשות של אהבה בלתי ניתנת לעצירה עם אדם פגשת לפני שעות אחדות, או ייאוש למרות חיים של עושר בלתי נפסק, ולפעמים אפילו רגשות שלא היה מעז לומר בקול. רק לפעמים הוא הצליח לזהות רגשות אחרים, של פחד ושמחה וצחוק, הכול ביחד. אבל היו כל כך מעטים מאלו.
ככל שצעדיו התרבו כך ניצוץ עיניו הזדקק לעוד ועוד סקרנות, מחפש אחר השונה ובוחן את גווני הצבעים הרכים אך גסים בצורת המכחול איתו הם צוירו. מאחורי קווי המכחול הגסים ילדתו התמים עוד יכל לראות מעטה דק ושברירי של תמימות, של עולם חדש שנפתח בשביל רבים אחרים לפניו, וכמה מילים שאת משמעותם אדם לא יכל לראות יותר, אך הוא היה חייב לנסות מה אמרו. הוא מצא מילים כמו "אבסורד", ומילה לחלוטין לא נורמלית כמו "אינטליגנציה", הוא לא ידע מה הן אמרו אך הן בהחלט נראו לו חשובות.
הוא המשיך ללכת, יותר ויותר עמוק עד שהגיע לעולם אחר לחלוטין: רובו מלא ברגשות השמחה והצחוק, אך גם ברגשות האהבה המוזרים שהוא רואה לרוב. הוא הרגיש געגוע למשהו שלא הכיר. מבטו התרוצץ מפינה לפינה, שואב כל פיסת מידע ורגש אשר יכול למצוא, מכיל אותה בתוכו. הדחף להמשיך הוא זה שמנע ממנו להתחיל לומר בעצמו, לתשאל בדיו על דף לבן וריק.
הרחוב נראה לו קריר, אך בסופו ראה מן אור כחלחל שנראה כמו נמלא מילים ככל שהתקרב אליו. הרחובות התעמעמו עם התקרבו על האור המוזר. הוא עמד סנטימטרים ספורים ממקור האור, וראה שזו רק חנות. לפחות במבט ראשון זו רק חנות, חנות עם הרבה ספרים מאובקים ועבים יותר מכל דבר אחר שראה בחייו, ואורות מעומעמים שלא נראו לו כחולים יותר, והמילים עזבו את קרני האור הקטנות שהיו כמו מנגינה לעיניו.
הוא נכנס מיד פנימה, בלי לחשוב. רגליו פשוט נעו קדימה וידיו פתחו את הדלת. פעמון החנות צלצל בשקט. מלבד זה הוא לא שמע אף קול אחר.
ריח הדפים הפזורים סביב שרר באווירת היושן אשר עטפה את חלל החנות הקטנה, גורם להליכתו להפוך איטית יותר עם כל צעד וצעד שהדהד בין הקירות אשר היו מלאים באותם ספרים גדולים, כריכתם עשויה עור וכותרת בכתב מסולסל, זה גרם לו להיזכר בזמנים טובים ובהירים יותר. מה שהיה מוזר, מפני שהוא בעצמו לא זכר את הזמנים הזוהרים האלה. הוא הבין שהוא קורא את המחשבות של הספר, את געגועיו. הוא עבר להביט בספר אחר. הרגשות היו דומים. כל ספר בחנות הרגיש כך, בלי לשים לב הוא הבין והזדהה איתם.
"אני רואה שאתה נהנה להתפעל מהאוסף שלי", לפתע הוא שמע קול עמוק כמו של האנשים המבוגרים האלא שהסתובבו וסיפרו סיפורים, והקול היה מלא ועשיר, ויפה יותר מכל קול ששמע בימיו. הוא הפנה את ראשו אל עבר הקול המלכותי, וראה דבר שונה לחלוטין ממה שציפה. מולו בהחלט עמד אדם מבוגר מאד, זקנו היה ארוך אך מטופח וכך גם שערו הארוך והאפור בגוון כסוף שנעם לעורו החיוור. אך גופו היה צנום כמעט כגופו של נערנו הצעיר. פני האיש היו פניו של אדם שנהג לצחוק הרבה, עם קמטים רבים שהחמיאו לפניו המבוגרות, פניו נראו מעט שדוניים אך במובן שגרם לו להיראות חביב, ומשקפיו הדקים נחו נמוך מאד על אפו.
הילד נבהל מעט, עיניו נפערו למראה האיש אשר נראה כמעט צץ משום מקום. הוא ציפה שהאדם יסלק אותו מן האזור, אך אט אט לקח נשימה עמוקה, נרגע. "כ-כן… י-ש כאן הרבה ספרים."
האיש חייך, כאילו מצא משהו כמעט קסום בילד אשר שעשע אותו. לחייו של הילד הסמיקו. "ט-טוב… אני אלך." הוא הסתובב אל עבר הדלת.
"מדוע שתלך, נערי?" שאל האדם בקול מעט פגוע, אך בכל זאת חיוך קלוש שעורבב עם כמה סוגי רגשות חצה את שפתיו. "רגל איש לא דרכה במקום זה כבר זמן מה מלבדי."
האיש המבוגר החל להתקרב אליו, נעליו מטופפות כמו נעלי רקדן סטפס צעיר על רצפת העץ הקשיחה. הוא שם לב שלאיש היו ידי פסנתרן, עם אצבעות ארוכות וגמישות, ובידיים בין האצבעות היפיפיות הללו נח ספר, דק מכל הספרים האחרים במקום.
"איזה ספר אתה קורא?" שאל הילד בסקרנות, על אף פחדו. הוא תמיד התעניין בספרים, בעיקר באלו שאחרים קוראים ואוהבים.
סקרנות הילד גרמה לאדם להגדיל את חיוכו, אפילו ניצוץ תקווה נראה בעיניו מלומדות הימים. "זה הוא 'התפסן בשדה שיפון', נערי הצעיר." ענה לשאלתו בקול ידידותי. "ומה שמך ילדי?" שאל בחביבות, פניו נטו מעט לצד כאשר התכופף מטה על מנת להיות בגובה עיניו של הילד.
"א-אדגר." אמר הילד, ידיו השתלבו מאחורי גבו בביישנות.
"נעים מאד להכיר אותך אדגר נערי, אני היתקליף.", השם התאים לאיש כמו כפפה ליד, שמו צלצל במובן מעט ישן ומלבב באוזנו של אדגר וגרם לו לחשוב שהאיש הזה עצמו, היה דמות דמיונית לחלוטין. "האם תרצה לשמוע סיפור נערי?"
הוא רצה לסרב, אך הרגיש שהוא שאינו מסוגל. הוא הנהן, כמעט ולא זז. היתקליף חייך. "בסדר. אז מצא לך מקום ושב. הסיפור ייקח זמן מה."אמר והוסיף במהירות, "אבל מהו זמן לשוחרי דמיון שכמותנו."
"לפני זמן רב משסופרינו החדשים יכולים לזכור, היו פה אנשים סקרנים, ומספרם כמעט אין ספור," החל את סיפור היתקליף, נשמע שבכל מילה קולו העמיק והרעים יותר ויותר במוחו של אדגר. גורם לו להיסחף אל תוך המילים, באותו זמן הוא תהה אם היתקליף מכשף.
"בין גווני הצבעים אשר נראו במילים, הצלילים שיצאו מפיהם לרתק היו מסוגלים," המשיך, עיניו של אדגר הצעיר היו נעוצות בפניו של האדם ושמו היתקליף, משתוקקות להמשך המשפטים ."ואז, אז הכל החל להתפורר במציאות צבעונית הפליא. וכולם נכנסו למצב כה נורא. מצב בהחלט לא בריא." פני היתקליף נפלו עם כל מילה. כל מילה חכה את גרונו כזיכרון שלא נועד היאמר, אך חייב להיאמר בכל זאת.
בכל פעם שהיתקליף עצר, אדגר חדל גם הוא מלנוע ופיו נפער, עיניו נוצצות בציפייה. "מה קרה?"
היתקליף פלט אנחה כבדה. "כל אלו אשר היו פעם, אינם.מוחם שקוע עמוק בחוסר דמיון, ביתר היגיון. כולם הפכו לעוד דמויות בארכיון.".
אדגר השפיל את ראשו. "זה הוביל למה שראיתי למעלה," מלמל. היתקליף הנהן. בעולם למעלה לא היה דמיון, היו סיפורים חסרי כל תכלית שחזרו על עצמם שוב ושוב, ואז מצאו את דרכם לחזור על עצמם עוד פעם אחת. ולו, אפילו בגילו הצעיר כל כך נמאס מכך, הוא רצה להיות מסוקרן, ואת היכולת לסקרן אחרים. הוא רצה לראות אנשים אחרים מפתחים דמיון, ודרך מחשבה אחרת שתגרום לו לחשוב: "וואו, לאדם הזה באמת יש משהו לומר.", אבל הוא לא מצא את זה, וכבר החל להאמין שלעולם לא יימצא.
"נערי, הרם ראשך, אל תראה אבוד כל כך בתוך עיניך מלאות הסקרנות. הייאוש הוא הדבר אשר גורם לאיבוד התקווה, ולולא התקווה הייתה מכשול אחד אחרון לפני סיום משימתך, הייתי אומר לך לשמור עליה," היתקליף מדבר אל הנער, אדגר. הוא מעט מבלבל אותו, אך קולו מרגיע את מחשבותיו המתרוצצות. "שמור על נחישותך, על הסקרנות ההיא אשר נוצצת בעיניך הצעירות, אדגר."
אדגר מצמץ בעיניו מנסה להבין, אך בזמן עצימת עיניו הן לא הצליחו להיפתח. וכאשר נפתחו לבסוף, היתקליף לא היה מולו. במקומו מולו נעמדו נערות רבות עם מחשבות דומות יתר על המידה, והוא הרגיש אבוד בהמון חסר דמיון.
אבל ידידיי, קוראי היקרים, הפנטזיה תחזור לעולם הסיפורים. הדמיון, הנחישות, הסקרנות לעולמות חדשים, תעלים במהרה את כל הטיפשים. ואנחנו נצהל, נניף את תגלנו, נהנה מהדמיון והקסמים בחיינו.