זיכרון

זה היה לילה אפל, השמיים נהיו אפורים והאויר נעשה מחניק לנשימה.
הבטתי בשמיים ובעפר שהתפזר לכל עבר.
הכל היה מושמד, שום דבר לא נשאר.
לא הבית,לא חום האהבה, ואפילו לא האם היחידה.
כולם הלכו כלא היו,
הסתכלתי מרחוק, מנסה לשכוח את כל הכאב,לנסות לא לבכות, אך ללא הצלחה..הדמעות זולגות מעיני.
אני מתחילה לרוץ משם,בכל הכוח. 'סליחה' אני ממלמלת תוך כדי ריצה,
'מי אני?'
אני לא זוכרת,
' מאיפה אני?'
לא איכפת לי,
'האם אי פעם אהבו אותי?'
חושבת אני ומתחילה לשכוח הכל כנשיבת הרוח.
נעצרתי, מנסה להזכר מי אני.
אני מוחה את דמעותי מנסה להתגבר על הרגש המוזר הזה שדוקר את ליבי.
שחכתי הכל .. כמו אז..בעצם..האם אי פעם ה'אז' הזה היה?
הסתכלתי לכל עבר,
מנסה למצוא משהוא, מצפה לראות את אותו 'הדבר' שבכיתי למענו.