זיכרון

טיפה, עוד טיפה ואז שיטפון. שלג רך נפל מלמעלה, נפל ארצה וכיסה את הקרקע במצע שלג כסוף. אין ברקים, גם לא ברד, רק שלג ומים המזדווגים בהרמוניה מושלמת.
קשישה נעמדה על יד החלון והביטה החוצה אל הכפר. היא צפתה בגשם הטס מטה הופך בהדרגה לפתיתי שלג.
היא נזכרה כיצד בילדותה נהגה לקפץ בשלוליות, לרוץ בגשם, להרים את ראשה ולצחוק, צחוק מלא רגש ואושר. כזה שלא צחקה מאז היותה ילדה קטנה.
הזיכרון מציף אותה ברצון פתאומי, מוזר, שהיא בכלל חושבה שלא תואם לגילה המופלג. אבל למי אכפת?
במהירות היא נכנסה לחדר השינה, לובשת מעיל גשם צהוב מעל סוודר ארגמן עם פסי חג מולד ירוקים משנה שעברה. היא שמה מגפיים, וחובשה את הכובע שבעלה המנוח קנה לה ליום הולדתה השישים.
היא מיהרה לצאת, רצה ונזהרת שלא ליפול. יש לה דז'וו מלפני חמישים ושמונה שנה, כשהייתה רק בת עשר. רצה במדרגות, בשיא המהירות כדי להריח את ריחו של החורף.
הקשישה חייכה. משועשעת מהזיכרון הישן, שנדחק בפינה כחצי יובל. והנה, היא כאן היום, בגיל שישים ושמונה, רצה במדרגות הבניין כמו פעם.
היא יצאה מהבניין אל הנוף הכפרי ורצה על המדרכה. מגפיה משמיעים קולות השפרצה בכל קפיצה אל תוך שלולית. היא מרימה את ראשה השמימה. מתעלמת מהמבטים הננעצים בה. היא צחקה. צחוק משכר מכל הלב. צחוק טבעי ואמיתי, שגרם לסובבים אותה לחייך לעצמם ולהזכר בעצמם כילדים קטנים.
הגשם זלג מפניה. פתיתי שלג נחו על אפה ולחייה ועיטרו את הפנים הישישות שלה בנמשים לבנים המנצנצים ככוכבים על רקע היום.
סוף סוף היא הייתה מאושרת.