זו תמיד הייתה אני.

הלב שלה פועם במהירות והיא מלאת תקווה, מחשבות חיוביות סובבות..
פתאום מקיפות אותה.
היא מגיעה לשם באיחור, רצה ומתנשפת בכבדות, מתנשפת שוב ושוב, מתנשפת ושואפת מעט אוויר נקי, מתנשפת ותופסת את ראשה בין שני ידיה הלחות, סחרחורת איומה.
היא עוצרת לרגע ונחשפת לתמונה הזו שוב.
עוד סרט רע שצופה בו יום אחר יום.
הם לא ראו אותה.
הם לא שמו לב.
הם עדיין לא רואים אותה.
ולעולם גם לא יראו.
אויר.
שקופה.
התקווה נופלת נשמתת מתוכה, מתנפצת על האדמה הכואבת.
אין בה ניחום.
היא קרה ויש בה סדקים וכמה חריצים, לא עוד אותה כרית שריכחה את המכה.
שקופה.
היא מתיישבת בפינה הכיסא שבור, מזה משנה.. הלב שבור יותר.
שקופה.
דם זורם אל המוח והגלגלים מסתובבים, שאלות נשאלות ותשובות לא ניתנות לה.
מה היא עשתה?
היא נראת כל כך רע?
למה אתם מתעלמים ממנה?
היא לא רוצה להיות שקופה!
גם היא כאן.
תסתכלו! היא כאן, ממש כאן מתחת לאף של כולכם! אם תשפילו לרגע מבט אולי תבחינו בה.
בבקשה…
היא מתחננת, קצת תשומת לב מבקשת.
ואם לא תשומת לב אולי קצת רחמים?
היא בסדר.
אמא אמרה לה שהיא בסדר.
היא בסדר?
כן, היא בסדר! תפסיקו טיפשים היא לא אוויר, אתם רעים.
היא רגילה להיות…
היא רגילה להיות שקופה.
לפעמים הכי נכון לה לשבת שם בפינה לחבר את האוזניות אל הטלפון הנייד להניח את ראשה על השולחן ולשיר שיר בתוך ליבה.
היא יודעת שכל השירים והמילים שנאמרות לא בדיוק אמתיים והולכים יותר לכיוון של לא מובנות ובעייתיים.
אבל מי כמוה יודעת כמה זה קל לשבת מרוחקת מכולם להקשיב לשירים שצועקים ומעירים אותה מדגישים את מה שהיא מרגישה.
לבכות בתוך תוכה, היא יכולה..
היא עם עצמה ואין שום בעיה להתבטא הכל כך זורם ומהנה.
כבר לא ביישנית, ללא דאגות שמטרידות, ללא שתיקות מביכות או מבטים שמצטלבים, ללא מבוכה.
בלי להרגיש שקופה.
להיות היא עצמה.
לבדה יושבת שם בפינה ובוכה… תבינו היא צריכה עזרה.

זו אני.
זו הייתי אני.
זו תמיד הייתה אני.
שקופה.