זו סתם פריקה על מה שקורה לי בזמן האחרון…

היינו ביחד שנה וחצי אהבתי אותו גם אתה אהבת אותי, לפחות ככה אני חושבת.
החברות הקרובות שלי תמיד תמכו בי ועזרו לי בנושא של שנינו הן תמיד התענינו במה שקורה ביני לבינך, בעצם רוב הכיתה תמכו בזוגיות שלנו אני יודעת שהיו פה ושם רכילויות אבל לא אכפת לי.
אחרי כל השנה וחצי שהיינו ביחד קמת בבוקר הגעת לחטיבה ופשוט נפרדת ממני בלי שום סיבה.
ניסיתי להדחיק את כל הרגשות שלי ולא לבכות מול כולם, אני לא ילדה שבוכה ליד אנשים למדתי שני דברים חשובים מאוד במהלך חיי הקצרים כשאני בוכה ליד מישהו אני מראה לו את החולשות שלי והדבר השני, הוא שיש מישהו למעלה שקובע לי את הגורל ואני לא יוכל לשנות את הגורל כנראה זה מה שהיה צריך לקרות אז אני רק ילמד לפעם הבאה.

עבר חודש מאז שנפרדנו והוא בא והציע לי שוב חברות, לא הסכמתי אני לא אתן לזה שוב לקרות. חברות שלי רוצות שנחזור אבל זה לא יקרה אני בכלל לא יודעת אם הוא באמת אוהב אותי, כנראה שהגורל רק רצה שאני ילמד מהמקרה הזה וזה מאמת הצליל לו.

עברה שנה מאז המקרה וכולם שחכו את אותו זוג נפלא שעכשיו בקושי מדבר אחד עם השני זה לא שאני כועסת עליו אני פשוט… איך לומר את זה- אני פשוט מאוכזבת שככה הוא נפרד ממני ואני אפילו לא יודעת למה.
במהלך כל השנה הזאת שאלתי את עצמי שתי שאלות:
למה הוא נפרד ממני?
הוא בכלל אהב אותי?
כנראה שלשאלות האלה לעולם לא תהיה תשובה.

לפני כמה ימים ראיתי שאחת מחברותי הכי טובות רוני (שם בדוי) מתנהגת מוזר לא הבנתי מה קרה לה אז החלטתי ללכת ולדבר איתה לבד בהפסקה הגדולה.
עברו שני השיעורים הראשונים והמעצבנים כשצילצול הגואל שמודיע על תחילתה של ההפסקה הגדולה צילצל קראתי לחברתי ואמרתי לה שאנחנו חייבות לדבר.
רוני כמובן הסכימה, הרי רוני מכירה אותי שנים היא יודעת שאני טיפוס שתמיד כדאי לדבר איתו שיחות נפש על כל הנושאים הקיימים ואם מספרים לי אני שומרת סוד.
אני מסוג הילדות הסגורות מאוד שכשמכירים אותן רואים עד כמה הן משוגעות חברותיות נחמדות ועם כל זה מאוד ביישניות ועדינות עם השנים התחלתי להיפתח לאנשים אבל אף אחד אף פעם לא מה אני עוברת בבית אפילו חברותיי הכי טובות לא יודעות.
טוב אז בואו נחזור לשיחה שלי ושל חברתי.
"תגידי קרה משהו? את נראית ממש מבולבלת" אמרתי.
"לא לא קרה כלום" השיבה במהירות.
ראיתי בעיניים שלה שהיא משקרת.
"רוני תסתכלי לי בעיניים ותגידי שלא קרה כלום." אמרתי.
וכמובן שרוני לא יכלה לומר לי שלא קרה לה כלום אני מכירה אות יותר מידי טוב וגם למדתי עם השנים שהיא שקרנית גרועה.
"נו את יודעת שאת יכולה לספר לי הכל אני לא יגלהה אמרתי ברכות מסויימת.
"את בטוחה שאת לא תיפגעי?" שאלה בחשש.
"ברור" השבתי.
"הוא הציע לי חברות" אמרה לא הייתי צריכה שהיא תסביר לי מי זה הרי זה ברור לי שזה מי שאהבתי, טיפה כעסתי עליו והאמת שכאב לי בלב כן כאב לי אני לא יכולה להדחיק כל כך הרבה רגשות וזה לא הכל גם המצב בבית שלי לא משהו ואין לי אם מי לדבר אף אחד לא מבין אותי רק אני מבינה את כולם.
"הסכמת?" שאלתי.
"לא" ענתה
"למה?" שאלתי בהפתעה.
"יש כמה סיבות דבר ראשון אני לא אוהבת אותו דבר שני את ראית מה המצב שלך ושלו הרי אני לא רוצה שמהרוס את הידידות ביננו אם ניפרד ודבר שלישי את."
הבנתי שהיא לא רצתה לפגוע בי.
בדיוק היה צילצול לסיום ההפסקה.
החזרה לכיתה התנהלה בשקט משני הצדדים, כשהגענו לכיתה היתה מורה מחליפה שנתנה לנו שיעור חופשי.
בשיעור החופשי צירתי במלברת חשבון שלי את הציור היחידי שמרגיע אותי, אני צובעת את ריבועי המחברת בצורת פירמידה פירמידת הריבועים שלי בשני צבעים בסגול ובוורוד.
אף אחד לא מבין איך אני לא משתעממת טוב אז זה מה שמרגיע אותי. זה ומוזיקה מוזיקה זה חלק גדול מהחיים שלי והמוסיקה עוזרת לי בהכל.
כולם שיחקו ביחד ורק אני -לבד-.
כנראה שזה מה שהגורל קבע לי להיות לבד…