זו לא אני
זו לא אני.
הדמות הזאת, שמביטה בי מהמראה,
היא לא אני.
אני לא הנערה נמוכה הזאת, עם העיניים החומות.
הנערה עם השיער הצבוע.
זו כלל לא אני.
איך ייתכן שאני היא הדבר עם העור הבהיר הזה?
כאילו העור מעולם לא נפגע ונקרע על ידי העולם.
אני לא הנערה הזאת, עם האמונה בעיניים.
אנחנו ממש לא אותו אדם.
לי כבר אין שום אמונה בחיים.
בעיקר לא באנשים.
והשיער הצבוע? לא הגיוני שהיה לי פעם מספיק אומץ לצבוע את שערי.
אם כך, לא יכול להיות שהנערה הזאת היא אני.
אז מדוע היא זזה כשאני זזה?
כשאני פותחת את כפות ידי הקפוצות, כך עושה גם הדמות במראה.
כשאני בודקת באצבעותיי את עיניי, מחפשת את השקיות הכהות שאמורות להיות מתחתן, גם הדמות מולי עושה זאת.
השיער בהיר ומלא ושופע, אבל לא ייתכן שהוא שלי. שערי אמור להיות כהה וחסר חיים. הוא אמור להיות בצבע אחיד, כיוון שמעולם לא היה ולא יהיה לי אומץ לשנות את צבעו. הוא אמור להיות רדוד, נופל משני צדדי הפנים החיוורות.
ועורי…הוא חלק. היכן הצלקות?
אני בוחנת את ידי, וכך עושה גם הנערה שבמראה.
היכן כל הצלקות שעולם זה השאיר בגופי? מאיפה הגיע כל האושר וניצוץ האמונה שבעיניי הנערה?
איך ייתכן שזו אני?
אני לא זאת עם המראה שכולם ירצו להעתיק, כמו הנערה. אני לא זאת שפניה מביעים שמחה והתעניינות, לא זאת עם כל כך הרבה חיים בנשמתה.
זו לא אני. אין ספק בכלל שזו לא אני.
אבל האם אני רוצה להיות?
תגובות (1)
הקטע הזה בהחלט מאוד מעניין והיו פה תיאורים שמאוד אהבתי. כל הסיטואציה הזאת שתיארת כאן גרמה לי לחשוב על בחורה צעירה שחייה את החיים בזיוף. היא כל הזמן מנסה להיות משהו שהיא לא מכל מיני סיבות, עד מצב שבו היא רואה את הצד הזה שלה כדמות אחרת לחלוטין. אולי הדמות הזאת הוא קול פנימי שלה שמנסה להגיד לה להיות היא? בכל מקרה רני נהנתי ואני ממש אשמח להסבר :)