זה שנפל

הוא הביט בשלולית העמוקה יחסית עליה ישב, אשר כיסתה את רוב ישבנו וקרסוליו. שלא תבינו לא נכון, למרות שישב בה דקה ארוכה, הוא לא עשה את זה בכוונה, המסכן פשוט החליק ונפל אחורה. ולמה לא קם פשוט וקילל את כל העולם ואשתו והמשיך הלאה בחייו כשסיפור זה ייחרת בזכרונו כאיזה סיפור טוב לחבר'ה? כי… זה פשוט לא היה מצחיק. ממש אבל ממש לא מצחיק. אף אחד לא ראה את רגע הנפילה, ובכל זאת, זה חיזק אצלו איזו שהיא תובנה שהחלה להתגבש בתודעתו בזמן האחרון, אפשר לסכם אותה בשתי מילים.
"אני כזה לוזר…" בחר לומר זאת בשלוש מילים.
"למה אתה אומר את זה על עצמך?" אמר קול נשי מאחוריו, בעוד הוא עדיין יושב בשלולית. הוא הסתכל לאחור וראה נערה בגילו בערך, אולי יותר ואולי פחות. הוא הביט בה לרגע, והשפיל מבט לעבר השלולית הקרה והעכורה.
"מה את מבינה בכלל…" אמר בעצבות, הוא הרגיש מושפל. "אף אחד לא יבין."
הוא לא הכיר אותה, ובכל זאת, זה לא מנע ממנו מלהסתיר את רגשותיו כפי שהוא תמיד עושה כשכואב לו. הכאב שלו היה פיזי, ממש, כאילו בליבו היה חלל, ואותו חלל היה הייאוש מחייו. אותו חלל ברגעים כאלה הצליח לשאוב ממנו כל טיפת חיים, כל שאיפה, כל רצון, כל רגש, אפילו שנאה עצמית לא נותרה בו, רק ההבנה שהתנגנה בראשו כמנטרה חסרת רחמים נשארה – 'אין לי סיכוי, אני כישלון… מקרה אבוד…'
"אני יכולה לנסות."
אנחה נשמעה בתגובה, היא הבחינה כי זו אנחה אמיתית של כאב.
"בוא נתחיל מזה שתקום מהשלולית הזאת," היא הושיטה את ידה, הוא הביט בה לרגע, חשב אם להיענות להצעה, ונענה.
"יופי, עכשיו בוא איתי."
הוא לא ידע לאן הם הולכים, אבל זה לא כל כך היה אכפת לו, הקרבה אליה גרמה לו להרגיש טוב יותר. היא הביאה אותו לחזית הבית שלה, שאלה אותו כמה סוכר הוא אוהב בתה וחזרה עם שתי כוסות מהבילות אל הספסל שבגינתה.
"אני… מאוד מעריך את מה שאת עושה." הודה, ולקח כוס אחת.
היא התיישבה לידו. "אמא שלי הכינה את התה, הוא נעשה בחליטה ביתית."
"בריאותית כזאת אמא שלך, הא?"
"הי, אני כבר רואה שהשתפר לך המצב רוח."
"כן…" הסכים, אבל פניו התקדרו מעט כשאמר זאת.
"אני מבינה שלא אמרת את מה שאמרת שם סתם כי נפלת על הישבן, זה דבר שיכול לקרות לכל אחד…"
"העניין הוא… העניין הוא ש…" הוא ראה שהיא מביטה בו בסבלנות, בהקשבה מלאה, ללא ביקורת. אוי כמה שזה היה חסר לו. "העניין הוא שכל דבר שאני עושה פשוט לא הולך. ניסיתי כל כך הרבה כיוונים בחיים, והכל במטרה טובה ואמיתית. לא הלך לי בבגרויות למרות שאני רוצה ללמוד רפואה ולהתנדב לעזור לילדים חולים… לא הלך לי מבחינה חברתית למרות שתמיד רציתי לעזור, וגם בזה לא הייתי טוב, תמיד פישלתי, אז הרבה התרחקו ממני ולפעמים גם ניצלו את האופי הטוב שלי. לא הלך לי גם בעבודה, עבדתי בכל כך הרבה עבודות ומכולם העיפו אותי כי לא עמדתי בציפיות… אני מנסה ומנסה ושום דבר לא עובד… תמיד נתקע." הוא נאנח, "ומזל נאחס, כזה שתמיד מכניס אותי לצרות…" והנה זה מתחיל שוב, הייאוש ששואב הכל, חור שחור שבולע כל זיכרון טוב וכל מחשבה חיובית, מותיר אחריו את השום דבר, שממה. "אוי… זה כל כך כואב לדבר על זה."
"אתה לא אחד שאוהב לדבר על הבעיות שלו עם אנשים…"
"ממש לא…" אמר, מופתע מהצורה בה הקול שלה מחייה אותו מעט, "אני לא יודע כל כך למה… זה פשוט ככה."
"לא שאלתי למה, אבל אני מניחה שאתה כן מעוניין בתשובה."
שוב, היה מופתע מאיך שלהסתכל עליה גורם לו להרגיש טוב יותר. "את כנראה צודקת." לדבר עם מישהו או מישהי בכזאת פתיחות כנראה הוא זה שגורם למשיכה הזו, הרי אף פעם לא עשה זאת לפני כן, ועכשיו, רק מלהביט בה מקשיבה לו יש לו מעט הקלה ממחשבותיו הכה הרסניות, "מה את אומרת?"
היא חשבה על זה רגע. "אני חושבת שרק אתה יכול באמת לענות על זה…"
"כן…" הסכים, "את בהחלט צודקת."
"אז, למה אתה לא אוהב לדבר על זה?"
"אני לא רוצה שיחשבו שאני חלש…"
"כמה גברי."
"מצחיק אולי, אבל זה נכון, אם אראה מישהו משדר את זה כלפי ואתן לזה להשפיע עליי, גם אם אאמין לזה רק לרגע, אז באמת אהיה חסר תקווה. זה אפילו יותר גרוע מהמחשבה שאני לוזר, כי לפחות עם האמונה שיש בי חוסן מסוים יש לי את היכולת להאמין שאני יכול להתמודד עם מחשבות מהסוג הזה."
"הגיוני," אמרה, "ולמה המחשבות האלה?"
"אמרתי לך כבר, שום דבר לא מסתדר לי, אני נכשל בהכל."
"בדבר אחד לא נכשלת לדעתי," אמרה, בטוחה בעצמה. הוא הביט בה בהפתעה, "דבר שהרבה נכשלים בו."
מאיפה לה לדעת? היא לא מכירה אותי בכלל, הרגע נפגשנו. הרהר במוחו, ובכל זאת, שאל, "במה… את חושבת שלא נכשלתי?"
"אין הרבה אנשים היום עם כוונות טובות כמו שלך, הרבה מונעים מאגו ומימוש עצמי. אני רואה שהדברים האלה כמו כבוד או אהבה מהזולת לא מעניינים אותך, אתה רק רוצה לעשות טוב בעולם."
"מה רצון טוב יכול להזיז בעולם?" אמר בזלזול.
היא חייכה אליו. "בנאדם שמספיק רוצה בטוב, בסוף יממש אותו…"
"איך את כל כך בטוחה?"
"אתה לוקח את הטיפול המסור באמא שלך החולה כמובן מאליו? את זה שהצלחת לסלוח לאבא שלך שלא היה שם בשבילך כשהיית צריך אותו ברגעים כל כך קשים בחיים? שאתה תמיד עוזר לחלשים כשלאף אחד לא אכפת?"
"איך את יודעת מכל זה?"
"ראיתי אותך פעם מאכיל איזה נרקומן רעב, הכנת לו תה ופרוסות עוגה וקנית לו שווארמה. נתת לו גם סוודר שהיה נראה מאוד יקר כי ראית שקר לו."
העיניים שלו נרטבו מעט. "את… ראית את זה?"
"לא סיפרת לאף אחד?"
"לא… אני לא אוהב לדבר גם על זה…"
"זה מאוד ריגש אותי, יצאו לי אפילו דמעות כשראיתי את זה, בזכותך האמנתי שיש אנשים טובים בעולם."
דמעה אחת יצאה מעיניו. "אני… אני באמת מנסה. אני ממש משתדל. אבל אף אחד לא רואה את זה. לאף אחד לא אכפת… כולם כל כך ביקורתיים."
"זה יותר מידי לסחוב, אני יודעת, במיוחד כשאתה לא משתף אף אחד, אבל שתדע, אתה באמת נשמה טובה."
ברגע הזה כבר יצאו דמעות מעיניו וזלגו ללא שליטה. אף אחד מעולם לא אמר לו את זה.
"העצה שלי היא כזאת, ותקשיב טוב."
הוא הסתכל עליה יותר קרוב, וקלט שהיא הנערה הכי יפה שפגש אי פעם, הוא מחה את דמעותיו ומשך באפו, "אני מקשיב."
"תדע מי אתה, ואל תקשיב לשום דבר ממה שאומרת עליך הסביבה, תדע במה עלייך להשתפר ותקשיב לביקורת רק אם באמת תשיג מזה תועלת, ותמיד תזכור, ואל תשכח, אתה בנאדם טוב, אתה באמת כזה."
"תודה… באמת תודה."
"איך קוראים לך?"
"סמי… סמי פישר." עכשיו כשהוא חושב על זה, הוא לא באמת קיבל תשובה על איך היא יודעת בכלל על התסביכים המשפחתיים שלו. "ואיך קוראים לך?"
כשהוא שאל אותה את זה היא נראתה לו יותר יפה מאי פעם.

היא פתחה את פיה להשיב, אך הוא פקח את עיניו, והתעורר לכרית רטובה ושעון מעורר… הוא חש שאיבד אדם יקר. והוא ידע משום מה, כי הוא עומד להתגעגע אליה כל ימי חייו.