זה קורה במשפחות הכי טובות

לא משנה כמה פעמים רבתם עם האחים שלכם, רוב האחים הקטנים לא יבינו את ההרגשה שלי.
למה?
כי אתם הכי חמודים.
כי אתם עוד "לא מבינים מהחיים שלכם".
כי אתם תמימים.
כי אין לכם מניע לעשות את זה.
כי מרחמים עליכם מהעונש.

בגדול הסיבה היא שאתם יותר מועדפים מאיתנו, האחים הגדולים.

היתרון שלנו, הוא שבדרך כלל אנחנו יותר שנונים מכם, יש לנו יותר ניסיון בוויכוחים, ולרוב אנחנו לא אלה שמוציאים את הגרון כדי שתקשיבו לנו.

האחים הקטנים ממש, אלה שיש להם רק תשובה אחת לכל מה שתאמר, לא משנה מה תגיד. אלה הכי נוראים.
הם יודעים לעשות רק דבר אחד- לצעוק.
ואין לך ממש איך להתווכח נגדם כי הם לא ממש מביאים טענות שיתמכו בצד שלהם. הם יותר בקטע של לצעוק כמה שיותר חזק וכמה שיותר פעמים.
האחים הנ"ל הם לרוב אלה שגרמו למריבה, והם לא מקשיבים לשום טענה שלך עד שאתה לא תקיים את הטענה שלהם לפני (הטענה שהם חוזרים וצועקים שוב ושוב, לאלה שהתבלבלו).

זמנים שאין לי בעיה לריב בהם:
כשאני עצבנית.
כשעצוב לי ואני צריכה מישהו להוציא עליו את הכעס.
כשמשעמם לי.
כשאני חולה.

זמנים שלאחותי אין בעיה לריב בהם:
כל הזמן.
היא כמובן מעדיפה זמן שבו אני לא במוד לריב. או שההורים בבית או שהטלפון בהישג יד.
כמובן שמבחינתה ככל שהנושא לריב יותר דפוק ומיותר ככה יותר טוב.
וכמובן שככל שהטונים שלי עולים ככה היא יותר מאושרת.

ומיותר לציין שמבחינת אמא שלי ככל שהריב יותר מפריע לה בעבודה/לישון/לחיות ככה היא יותר כועסת.

אז הפעם זה היה ריב על תמונות שלי, שהתגלגל לריב על הטלפון של אחותי והפך לבסוף לריב של "למה אתן תמיד צועקות כשאני ישנה".

לא משנה מה הסיבה לריב, מי התחיל את הריב ומי צעק בריב תמיד תמיד תמיד אני יוצאת עם עונש.
אם אמא בעבודה והיא מקבלת טלפון מאחותי הנודניקית כשהיא בוכה תוך כדי הריב אז אחר כך אני גם מקבלת ממנה שטיפה על זה ש"לא להפריע לה בעבודה" ו"למה אי אפשר לפתור את זה בעצמנו".

לא יעזור כמה אני אסביר לה שזה לא באשמתי וכמה אני אסביר לאחותי שלא מתקשרים לאמא כשהיא בעבודה.
תמיד אמא תאמין לאחותי הקטנה.
ותמיד אחותי לא תקשיב לי בפעם הבאה.

ומי תמיד יקבל על הראש?
נכון, אני.