זה נגמר

היא הגיעה להחלטה, היא הגיעה אל הסוף. אין לה שום אדם שהיא יכולה לאהוב. שום אדם שיכול להכיל את כאבה. היא צועקת לעזרה, אך אף אחד לא שומע. היא מבינה שלאף אחד לא באמת אכפת, אך לא יודעת שאין אחד בעולם שיודע מה בדיוק עובר עליה.
היא כותבת מכתב, בו מבקשת סליחה. סליחה לאנשים שפגעה, סליחה לעצמה. מניחה אותו על השולחן בחדרה.
היא לוקחת את דבריה, בגדיה וכאבה ויוצאת מהבית. מחלקת את חפציה בין העוברים ושבים מבלי לומר מילה. מחלקת אף את הכאב.
בהליכה כבדה ומדכאת חוזרת לביתה, וממלאת את האמבטיה במים. כשהכדורים חבוקים בידה, דמעות מתחילות לזלוג מעיניה. היא מתיישבת באמבטיה, בולעת את הכדורים בין אי הסדרי הנשימה. ושוקעת לשינה עמוקה, שינה מתוקה שממנה לא תחזור לעולם.
זה נגמר, אף אחד לא יציל אותה מעצמה.
זה נגמר, אף אחד לא יפגע בה שוב.
זה נגמר, זעקת העזרה ללא המענה לא תחזור על עצמה שוב.
זה נגמר, ואפילו לא התחיל.