זה מה שיש

לילה שקט, יחסית לאתמול, אני יושבת במדרחוב הארוך של אלנבי, נותרה לי נעל אחת אבל אני לא דואגת לשנייה יותר מדי, אני יודעת מי לקח לי אותה אבל אין לי זמן לרדוף אחריו עכשיו, אני צריכה למצוא מקום להתקלח בו, יכול להיות שההומלס פלייס פתוח, אולי עם הסחת דעת קלה אצליח לעבור שם בכניסה. לא זה בטח לא יעבוד. אבל אני חייבת להשיג את המקלחת, כן, זה מספיק, עד פה, אני מסריחה כבר יומיים פה באלנבי, והשיער שלי, מפוצל ומפוזר, אבל זה לא הדבר הכי חשוב, השיער, למי אכפת מהשיער לעזאזל, אני מביטה מסביבי, לפחות מנסה קצת להסתכל, לקבל קצת הבנה מה מתרחש על המדרחוב שלי, ממש שלי, לצערי, אני לא רוצה את הבעלות הזו עליו. למה אני פה כל הרבה זמן, שום דבר לא נע פה, שום דבר לא מתקדם בשדרה הזו. הכביש עדיין בעשייה ומשולשים כתומים מונחים לכל אורך הרחוב, זוהרים להם, זוהר חזק מדי, אני חייבת לשטוף את פני, כמה שזה מסנוור, הספסל שלידי מלא פיצוחים שג'וני האפור השאיר פה, אני עוקבת אחריו די הרבה, לפחות בשבוע האחרון, מעניין אותי איך הוא משיג את האוכל שלו, ואולי בעצם אני עושה את זה כי הוא היחיד שלא הפחיד אותי פה, הכל מבחינתי זה פה, כל הרחובות מרגישים לי אותו הדבר, אותם המבטים, הרחמים, גם קצת רתיעה לפעמים, לפעמים אני מצליחה לתפוס אותם ברגע הקטן שבו הם מבינים שהם רוצים להתרחק ממני. אני כבר לא יודעת למה אני פונה אליהם, לאנשים האחרים, לאנשים עם הביטחון, אלה שכן יש להם הרגשה של בית, אני לא רוצה כסף מהם, ממש לא מהם, לא רוצה לבקש מהם דבר, למה שאני אבקש הרי הם לא מבינים דבר, הם עושים לי טובה שהם מסתכלים עליי, הנה בדיוק דיברנו עליהם, על האחרים. אחד מהם מגיע אלי, לא, הוא לא הגיע לפינה הזו בשבילי, למה שהוא יתייחס אליי בכלל, הוא מהאחרים, אין לו שמץ של מושג איך לפנות, אז למה שהוא יפנה, טוב, מספיק עם האיזור הזה, כל השטח שיצא לי לשבת בו בשדרה כאן מלא באותם הרגשות, חוסרים בתקוות,ף אני צריכה לעבור לחלק אחר של אותו הדבר, אותה הארץ, אותה האדמה, אולי יקרה לידי קסם, יכול להיות שיהיה איזה נס שיגרום למישהו לשים לי כסף בכוס, עד אתמול היתה איתי חברתי הטובה ביותר, היא תמיד הגנה על מפני אנשים שמנסים לגנוב חפצים, הם תמיד באים בזוגות, אחד מדבר איתי על זה שהוא רוצה לעזור לי והאחר, בדרכך כלל אחד שתקן, חוטף חפץ ומתחיל לרוץ מהר מאוד, הרבה פעמים זה לא הצליח להם, להלה החמודה היתה עוצרת בעדם מלגנוב אץ המעט שיש לי, מכל נביחה שלה אפשר להשתתק מפחד, אפשר להצטמרר מן השניים שלה, החשיפה המרתיעה והמזהירה שהיא נותנת, מבהילה אותם לפני מנוסתם המהירה, אני לא יודעת לאן היא הלכה, אך פעם לא קשרתי אותה, לא הרגשתי שאני צריכה לקשור את חברתי הטובה ביותר, זו שתמיד מוכנה לחבק ולאהוב אותי.
ועכשיו, מה זה בעצם עכשיו, כשכל הזמנים נראים אותו דבר, שמישהו יעצור את הזמן בבקשה, שמישהי תתן בי מבט של חסד, לפני שאני אאלץ להביט בעצמי, לחפש את צלם האנוש שבי, לראות את הבשר שנותר מן האנושיות שזרוקה עליי, לשפוט את הדבר שנותר בגופי אחרי כל המעשים שלי, וכל זה מגיע לי, זו אשמתי שבתוך העכשיו אני לא מצליחה להסתדר בלעדיה, עכשיו אף חיה לא מביטה בי, לא אדם ולא להלה, חמדת ליבי, היחידה שהסכימה להסתכל בעיני ליותר מ60 שניות, ואולי היא בעצם בסדר בעכשיו , משוטטת על ארבעת רגליה הלבנות- שחורות
מחפשת לברוח ממני, מנסה בכוחותיה הדלים והמעטים שעוד ברשותה, באנרגיות האחרונות שנותרו לה בעכשיו היא בטח מריחה את דרכה בין הביובים, מנסה למצוא מקום שלא מכתיב לה שינה ליד ספסל עם אישה מסריחה, לא מכבדת אפילו את עצמה, אפילו בהיותה מן המין הרע, האחר, השולט, היא רדודה, היא נכשלה בחייה, היא מדברת עם עצמה בלי הפסקה, כי אף חיה לא רוצה בקרבתה. אבל להלה, לה מגיע לשהות במקום שמריח לשביעות רצונה, אפילו שאף אחד לא הולך לשאול אותה, להלה שלי, אל תדאגי לי, תהיי כמו כולן, תתרחקי ממני בבקשה, תמשיכי בדרכך
אל תחזרי אליי, אני פשוט לא רגילה לעבור לילות בלעדיך, רק תני לי סימן שאני יכולה לבוא אחריך, תגידי לי לאן זנבך מעד לפני שנכנעתי לגופי ונפלתי חלשה אל תוך שינתי.
אהלן עופרי כפרה. עם קולו הצרוד הוא מפתיע אותי מימיני. מה? אסי מה אתת עושה פה? אתה בסדר? אתה לא נראה טוב. אני ממהרת לקבוע. הוא מתקרב אליי, פתאום הוא ממש צמוד לגופי, מביט בי כמו חיה נבזית שאף אחד לא רוצה אותה, ומשאיר בינינו שתיקה מרתיעה. תגידי, מי את שתגידי לי איך אני נראה יבת זונה,? מי לימד אותך לדבר ככה אליי, וואלה חשבתי שלמדת מאתמול, הייתי בטוח שאת מבינה מי אני, את יודעת שיש לך אומץ להגיד לי שאני לא נראה טוב, את חושבת שאת תצאי מזה בזול עופרי? בסדר גמור. באתי להגיד לך שהוא דורש שתחזרי לקליינטים שלך, יש לך שעתיים וחצי לחזור, ובינתיים הפרצוף שלך יפה אז תשמרי עליו.

אני מביטה בו במבט של רחמים, כי אני יודעת מה עומד לקרות עכשיו מתחת לעננים, שתי חיות מדברות כאן בשיח אלים, אחת בעלת כח רב ותושייה למלא את ההנחיה ולהפוך את האחרונה לגוויה, ומה נותר לאמר על השנייה, רק גלמודה ובוכייה, רק בשר נותר מהיותה חיה כשנפשה הלכה ונעלמה ברחוב ללא המייה, תקועה בגופה שנמצאת בהויה ענייה, אם ניתן בכלל לדבר ולהגדיר אותה בהויה, אני מבינה זאת לפתע בראשי, אני מבינה שאני לא באמת קיימת כמו האחרים, האישה הזו לא באמת חיה, היא אינה גוף אדם עם נשמה, אלא נמצאת בקיום אחיד שאינו נגמר עבורה, אבל גם בתוך הרגע המתמשך שהיא חיה שוב ושוב היא מוצאת את עצמה בתפקיד עלוב, משומשת במעשייה על שתי חיות שמוגדרות במעלה של היררכיה, הן ממוקמות בראש שרשת המזון אך שתיהן נוטות להרס עצמי בחיפזון,
אז אני אומרת לו תעזוב אותי בשקט, אין לי מה להציע לך
כדאי שתלך עכשיו לרחב אשתך כי אני לא עובדת יותר בשביל החבר שלך, או הבוס שלך, איך שלא תקרא לו זה לא באמת משנה לי ,איך שלא תתייחס אליו זה לא ישנה את המצב בשבילך, אשתך באמת ראויה לזה.
זהו, אמרתי את זה, אני מסתכלת עליו בסיום דברי,
מתמקדת עמוק בתוך תווי פניו שבולטים ממנו פתאום בעוצמה, הגבות הגדולות שלו ממוקדות ועיניו נעוצות, מסמנות ביחד עם עיניו החומות את מטרתן
וכמו עכבר שמבין את הניסוי, אני נחרדת לראות אותו שולף להב חדה ומשוננת, סכין יפה שתביא לי גאולה טובה, עופרי את שלי, וכדאי שתתכופפי או שתבואי איתי. אז אני מתכופפת ומסתובבת כדי שיעשה בי כרצונו, כדי שיגמור עם גופתי כיצד שיתחשק לו, כך אני מראה לו את רצוני לשתף פעולה במזימתו, ובכריעת ברכי אני נותנת מבט קצר, אחד מהיר אחורה רק כדי לבדוק האם הלהב היפה והחלקה עוד בידו, וכן, היא נמצאת שם, כך נראה ממבטי הקצר, ואני מזרזת להושיט ידי אל הנעל היחידה שעוד ברשותי, מוציאה בזהירות ובמהרה את הסוד הנהדר והכמוס שטמון בחזקתי, את המתנה היפנית הנעימה למגע שקיבלתי מחברי, ג'וני, ואני דוקרת את אסי פנימה בתוך האשך הימני
וזה מרגיש לי כל כך נעים פתאום, צמרמורת של התרגשות עולה בנשמתי שחוזר לפרוח בגופתי, מתמלאת כולי בפרפרים מלראות את האיבה שעל פניו, אז אני מוציאה במהרה ומכניסה שוב ושוב וצועקת מול פניו כן כן אסי אני עכשיו באמת רוצה אותך אז הינני כאן בשבילך, תביא לי עוד לטעום מן הרגש הנעים של הדקירה החלקה, הוא בוהה בי ולפתע הוא נראה בעצם קופא באפס מעשה, מצפה לראות אותי מפסיקה, אני רואה בעיניו החומות שהוא משתוקק להבין שזה לא נעשה והכל חלום בשבילו, הוא מזיז את שפתיו מעט ולוחש לי בקולו הצרוד והשבור – עופרי עופרי, רגע חכי, תני לי רגע אני, אני, אני הולך בבקשה את. דממה לרגע קצר, דיבורו נקטע ונקפא בעוד פיו פתוח לרווחת האוויר המלוכלך שבינינו, ואני פתאום אוהבת את הסירחון החדש אז אני מלקקת את שפתי כשהדיבור שלו נקטע ומתחננת לתת לו עוד, אתה המלך שלי אסי, בוא תיקח עוד אהוב נפשי, אני עושה בו סימנים נעימים של איקסים אדומים במשחק היפה שלי עם הסכין הקצרה, קצרה אך מביאה עמה אונג ארוך כשכל פרצופו מתיז דם יפה על עיני, משפריץ ריח גופתו על העיגולים השחורים עם האישונים הלבנים שעל פני, עיניים שמתלאות בדמעות של אושר מהיר, והאמת, באותן השניות היתה אמת אחת יפה ומתוקה, אני רוצה כל כך להמשיך את המשחק המענג אז אני פורסת לי חתיכה מן הנקניקיה ושומעת את צרחתו היפה, כזו גניחה מרנינה שלפתע מעלה בי חיו קטן שלא עבר בי המון זמן.