זה מה שהיה חסר לי ליום עמוס, אדם עמוס במסרים שטותיים שלא מעניינים אף אחד.

הייתי בבנק וחיכיתי לתורי, בחרתי לשבת בכיסא האחרון בשורה האחרונה הרחק מכול האנשים. היו לי כל כך הרבה דברים להספיק באותו היום וכל מה שרציתי זה לקרוא עיתון ולהירגע קצת מהעומס. אחרי מספר דקות התיישב בכיסא שלצידי גבר כבן גילי. קצת התעצבנתי שמכל הספסלים הוא בחר בזה שלידי אך, לא אמרתי דבר ולעט לעט נרגעתי ושקעתי שוב בעיתון. התור התקדם באטיות וזה נתן לי עוד זמן לשכוח מהעומס.

לפתע האיש שלצידי התכופף והציץ בעיתוני. שוב נדלק בי הכעס עליו, להיכנס כך לתוך פרטיותו של אדם. "אדוני יודע שאיש לא עושה כלום בנוגע לחור באוזון? אף אדם לא מודאג מההתחממות הגלובלית," שבר האיש את השתיקה בינינו. "ממש מרתק," עניתי לו בציניות והרחקתי מימנו את העיתון. "זה לא מרתק, זה טרגי," המשיך האיש כאילו התעלם מהארסיות שבקולי. אם ככה בחרתי להתעלם מימנו, דחפתי את העיתון מול אפי וניסיתי בכל כוחי לשקוע בו שוב.

"אדוני מודע לכך שאיש לו מתייחס לזיהום האוויר, הריי זה ידוע שניתן להפחית את הזיהום על ידי כך שנמצא תחליף לבנזין ולמפעלי השרפה. האנושות לא מטפלת בעניין ואם כן אז איכן התוצאות?" לא יכולתי להתעלם יותר, הפתיל שלי גם ככה קצר והאיש הדליק אותו כל פעם מחדש. "אדוני מודע לכך שהוא חודר לי לפרטיות ופשוט מטריד את מנוחתי?" שאלתי אותו באותו טון דיבור שבו הוא השתמש רק קצת חזק יותר. הוא השתתק. נשמתי לרווחה, נשארו עוד חמישה אנשים לפני בתור וידעתי שעוד מעט אני יצא משם, חזרתי לעיתון.

אחרי דקה שוב נשמע קולו, אך הפעם נראה שדיבר לעצמו, "עוד אדם מין השורה. כל האנושות בנויה מכסף ושיכלול הטכנולוגיה, איש אינו מתעניין בעולם עצמו, אותו עולם שהם חיים עליו. כמובן שיש כמה בודדים, אך הם מעטים כל כך שזה לא משפיע על כלום." הורדתי את העיתון מעיניי והבטתי בו, לא מבין איזו חוצפה יש לו להגיד עלי דברים כאלה. "מאיכן לך לדעת שאני אדם מין השורה, לידיעתך כול אדם הוא אדם בפני עצמו ואין לך זכות לשפוט אף אחד," ירקתי לעברו. זה מה שהיה חסר לי ליום עמוס, אדם עמוס במסרים שטותיים שלא מעניינים אף אחד.

הוא חייך לשמע תגובתי, "למה אנשים מקשרים כל מה שאומרים עליהם אישית? אדוני מודע לכך שאיש לא מתעניין ביצורים האחרים שבכוכב הזה? אני מתכוון לבעלי החיים. כמה לכלוך, כמה צייד, ולמרות המודעות בעניין זה פשוט לא מעניין אף אחד." באותו הרגע רציתי לחנוק אותו, הוא הרס לי את כל הרוגע, "פשוט כך ותקרא על העולם המופלא שלך, אולי תחזור לשפיות." זרקתי את העיתון שנחת על רגליו והבטתי בזעם על הצג שהראה שנשארו עוד שניי אנשים לפניי בתור. התפללתי שהסיוט הזה הגמר כבר. "כריתת עצים, מים מזוהמים, אך האדם ממשיך להיות עסוק בעצמו," הוא מלמל ופתח את העיתון שלי.

"פוליטיקה, כסף וכל השטויות האלה, עליהם כותבים בעיתונים ולא על מה שחשוב באמת," הוא המשיך כאילו לא עצר בכלל . אחרי שתיקה קצרה הוסיף, "אנוכיות, זאת מילת המפתח." רציתי לענות לו, אך הוא הרים את ידו בלי להסיר את העיניים מהעיתון והצביע על הצג. הגיע תורי. קמתי ממקומי וסובבתי לו את גבי, החלטתי שוב להתעלם מימנו.

אחרי שסיימתי את ענייניי, מבטי נמשך לספסלים שבהם ישבנו. הוא נעלם ורק העיתון נשאר שם. יצאתי מהבנק והמשכתי להתרוצץ ממקום למקום ולנסות לעמוד בעומס. לאורך כל חיי זכרתי את דבריו והבנתי עד כמה הוא צודק, אך כמובן כמו שאמרו דבריו, לא עשיתי כלום בנושא.