זה לא אומר כלום

רוצה את האמת? את צודקת לגמרי. ההערה היחידה שיש לי היא בסוף ה-"עכשיו שתקו". עד אז כתבת את הכול בצורה יפיפה.

זו ההזדהות הכי אמתית שהיתה לי עם מישהו.
אני גם מתבודדת, אני הכי דכאונית שיש, אני בדיוק כמוך שזה מפחיד.
לפני כמה ימים אחת הילדות שאיתן אני מסתובבת, אני לא מסוגלת לקרוא להן חברות.
בקיצור, היא קראה פרק של סיפור, שלמען האמת לא היה פרק, כולה שני שורות.
היא שאלה אותי למה אני לא ממשיכה לכתוב, אמרתי לה שאין לי השראה, כח ומשעמם לי…"את כל הזמן תקועה בבית, איך את מצפה שיהיה לך כיף?"
פשוט רציתי להרוג אותה באותו זמן, במקום להגיב בצורה נורמלית, קיללתי אותה.
הן ועוד כמה בנים חושבים שאני שונאת את עצמי, משום שאיני אוהבת להצטלם, מה הקשר?
אני הופכת לילדה אבודה וחסרת חיים משום שמחקתי את הפייסבוק? הטמטום שלהם הורג אותי. אולי אני שונאת את החיים. לא, אני באמת שונאת את החיים שלי
הבדידות, הדכאון, תעוב בני אדם, כל העניין של האטומה מבחינה נפשית וחברתית-זו אני.
את יודעת מה הכי חרא בכל העניין הזה, כל אחד חושב שהוא באמת מכיר אותי…חחח אני יכולה לצחוק על זה שעות.
אם אשאל את אחת "החברות" שלי למה אני מסתגרת בבית? היא לא תדע מהי התשובה.
בגלל זה אני שונאת שאומרים שהם באמת מכירים אותי, ואני שונאת שמרחמים עלי, כי אני לא זקוקה לשום עזרה מאף אחד!
מצטערת שהוצאתי את כל הכעס הזה על הקטע שלך, לא יודעת למה אני מרגישה סוג של הקלה. תודה :)

חח זה בסדר גמור, אני גם גמוך :-)
ותודה

זה אכן מאוד מעצבן…