זה כואב

לעזאזל עם העולם הזה!
לעזאזל עם הלב שלי!
למה אני מתאהבת ככה בקלות, למה הם אף פעם לא מבינים כמה זה כואב לי שהם לא מבינים!
למה הם תמיד "עסוקים". הם גורמים לי לרצות לבכות, הם גורמים לי לבכות.
בכי לילות של כתיבה בשעות הקטנות של הלילה, שעות של בכי שקט רק דמעות ללא קול, אוזניות מסיביות על האוזניים, ובכי.
אף אחד כבר לא כאן לראות, אף אחד לא נמצא לשמוע, יום קשה היה לי אבל הוא מכסה את אוזניו ולא רוצה לשמוע.
אני נערה מבולבלת בסך הכל אני נערה מבולבלת שלא רואה לאן היא רצה, אני רוצה לצעוק אל תוך הלילה לרוץ מתחת לשמיים זרועי כוכבים, לנשום את האוויר הצח, אני חולמת על מדבר שבו אני באמת לבד. בו אני יוכל לצעוק ולכבות ואף אחד לא יוכל לעזור לי, רק אני והלילה.
בכי הזה על בחור שמאכזב אותי, אבל עושה אותי מידי פעם שמחה. אבל עכשיו, היום אני שבורה למיליון חתיכות.
הלוואי ויכולתי להיות אדישה לחיוך הכובש שלך הלוואי והייתי מצליחה להבין את העולם הזה.
"גם שניסיתי להיות נחושה לא יכולתי אליך להישאר אדישה" אמת, אני לא אדישה אני כואבת מאוד אני רוצה לקבור את עצמי. ואני רוצה שאתה תעזור לי לחזור לעולם ביחד איתך.