זה בא והולך

אני מסתכלת על ארבעתם. הרוח מגששת בינהם, בודקת כל פריט ואיבר עליהם. מרימה מעט את בגדיהם, פורעת מעט את שערם, מרעננת את עורם. הם לבושים באותה חולצה שלבשו בכל פעם שנפגשנו; הם מחייכים את אותו חיוך שהכרתי כל כך טוב; יש להם את אותו פרצוף שהיה להם תמיד, רק טיפה בוגר ועצוב יותר. הם עומדים בשורה ישרה, ארבעה אנשים ישרים. הם ליוו אותנו שנתיים, בדרך המלך, לאט לאט ובטוח. בדרך לימדו אותנו ערכים ודרכים להתמודד עם החיים ומה שקורה בהם. לימדו אותנו לשמוח, לחייך ולהבין, הם הפכו אותנו לטובים יותר. הפכו אותנו למה שאנחנו עכשיו: בוגרים, מבינים, נבונים, אחראים. כל עזרה ופנייה שפניתי אליהם, חזרה אליי עם תשובה. כל שהיינו צריכים הם נתנו. הם היו בשבילנו הכל: חברים, מורים, הורים וכולנו היינו משפחה אחת גדולה. אני מסתכלת על ארבעת המופלאים האלה, על זה שהם עוזבים אותנו. ועצוב לי, לנו. חלקינו בוכים, חלק מחייכים חיוך עצוב, חלק חיוך של תקווה. זה נגמר. תקופה מדהימה ונהדרת שהרגישה כאילו הייתה כל חיינו, נגמרת.
אני מסתובבת ורואה עוד ארבעה, ארבעה חדשים. הם יהיו החדשים שלנו וגם אותם נלמד להכיר. כמו יצאו מהאריזה, נראו שמחים ואנרגטיים. זרועותיהם הפתוחות מחכות לנו שנלך אליהם והם יעטפו אותנו וידאגו לנו, בדיוק כמו עם הקודמים. עינהם נוצצות, נרגשות לקראת הדבר החדש, המסע החדש שעומד מולם בחששות שמתמעטים ככל שהזמן עובר. אני רואה כמה ילדים מסתובבים לעברם והם לא מבינים מה הולך פה. למה ההם עוזבים? למה צריך חדשים? מה הם עושים פה? בהדרגה הם מבינים שזה נגמר וזה מתחיל. סיימנו מסלול אחד בטיול שלנו ואנו נתחיל אחד אחר חדש ושונה. יש לי הרבה שאלות בנוגע לעתיד איתם: האם הם יהיו טובים בשבילנו? האם הם נחמדים? האם הם מתאימים לאחריות כזאת גדולה? אך בשביל תשובות אני אצטרך להישאר.
לא יודעת אם ללכת אליהם ולעזוב את הקודמים. לצעוד לעבר העתיד, או להשאר בעבר. לפתוח עוד אפשרויות בשבילי, שלא היו לי בעבר או להישאר במקום המוכר, עם אותם אנשים ואותן אפשרויות. עצוב לי לעזוב אותם אך אני יודעת שכבר ראיתי את הכל. מיציתי את זמני איתם ועכשיו אני צריכה ללכת לדרך חדשה. אני מחייכת ומחבקת את הקודמים חזק חזק בלב ואז, משחררת. הם מסתובבים וצועדים לדרך המשונה שלהם בנחת, כמו מלאכים שדורכים בצעדים רכים ונוגים על העננים. הם נעלמים ואני מבינה שזה הסוף. ילדה אחת רצה לעבר המקום שהם שהו בו לפני דקה, רדפה אחריהם, לא הבינה לאן נעלמו. ההכרה הגיעה אליה רק כעבור דקה, אולם היא המשיכה לעמוד שם בדומיה ולא הזיזה איבר. דמעות זלגו מעיניה והיא נראתה כחולה מרוב קור ואימה. הילדה נשארה בוכיה ולאט החלה להיטשטש ולהעלם. בהתחלה היד שלה נעלמה ואז היד השניה, הרגליים גם היטשטשו ונעלמו ולבסוף כבר נעלמה לגמרי. רוב הילדים כבר עברו לחדשים, שמחים וצוחקים איתם, מתרגשים מהדבר החדש והמוזר שמולם. ואני רצה אליהם גם, סקרנית לדעת מה יש שם, מה קורה, איך הם.
ומה נשאר לעשות עוד? לקוות. לקוות שיהיה טוב, שנלמד דברים חדשים, שיהיה לנו כיף איתם ולהם יהיה כיף איתנו. לא נתאכזב, זה בא והולך.