זהירות! שקופה בתחתית שלפניך!
אישה שוכבת על מרבד דשא ירוק. ציוץ ציפורים מהעץ האחד נשמע, וקול הנקר המנקר את הגזע נשמע מהעץ השני. היא לא מתעוררת משניהם. אני עובר שמה מתבונן בה וכלום, שום רגש. כלב קשור ברצועה בחלקה האחד ובחלקה השני מוחזקת אצלו, חולפים על פניה וכלום, שום רגש.
מילא אנחנו, הרי בני האדם היא חיה אכזרית ובעיקר אגואיסטית אבל כלב? חברו הטוב של האדם? כנראה שלא דרוש הרבה על מנת שלסביבה אתה תראה שקוף. וכשאתה שקוף לסביבה אז אתה מתחיל להתעלם מהעולם. ככה גם רעש ציפורים לא מפריע לך יותר. התחתית לא מפחידה, התחתית מוכרת. בסוף ירידה תהיה תחתית, מה כבר יכול להיות?
"גברת. גברת." קרא בערפול קול נערי "גברת את צריכה עזרה?"
"מה?" מלמלתי בעודי מסירה את אבק השינה שמילא את שפתיי.
"שאלתי אם את צריכה עזרה." הוא מברבר בעוד אני מתעוררת "גברת?"
"מה אתה רוצה עכשיו?!" רטנתי.
"את לא יכולה לישון פה גברת."
"תגיד את זה לתחת שלי שישן פה כבר יומיים. או שלושה. איזה יום היום?" מלמלתי מבולבלת.
"חמישי."
"וואי וואי, איך הזמן טס שנהנים." גיחחתי בקול צרוד "יש לך מים?"
"לא, מצטער. אבל יש ברזיה על יד המתקנים."
"של הכלבים?" שאלתי בעודי מרימה את ראשי, מתראה עם אור השמש מזה שלושה ימים.
"בעיקרון כן, אבל היא נקייה מא…" ניסה לענות.
"נקייה אתה יודע איפה, תחסוך ממני." והחזרתי את ראשי לאדמה.
"את לא יכולה לישון פה." חזר על הטקסט המשונן.
"כן כן, אני לא יכולה לישון פה. תן לי לחדש לך, אין לי איפה לגור! תגיד את זה במקום העבודה שלך אולי מישהו יתרגש מזה."
"אני מצטער לשמוע גברת."
"מה אתה מצטער?! מה אנחנו מכירים? שכנים? כולה פקח והומלסית." עניתי בכעס "שמע לי, תשקיע בעבודה שלך. כולנו יודעים שמלהיות פקח עירייה מגיע הכסף האמיתי."
"הרבה טענות על העבודה שלי בתור אחת שאין לה עבודה."
"מאיפה לך שאין לי עבודה?! מי אתה, פישר, שתקבע לי מתי להגיע אליה?"
"גברת את לא יכולה…."
"לישון פה." השלמתי "אני יודעת! אתה לא באמת יכול להזיז אותי וחוץ מהשיחה החביבה שלנו פה, הקשר הזה לא יתפתח לשום מקום, מצטערת." ושמעתי את צעדיו מתרחקים.
אמא שלי הרבתה לומר שצריך להנות מהחיים בעודנו בחיים כי מלבד הגוף שלנו שום דבר לא יכנס איתנו לקבר. שנים אחרי זה התברר שהיא טעתה. היא נקברה עם התכשיטים המוזהבים שלה ועגילי הפנינה, פולניה. וכשכולם בכו דמעות תנין עליה, אני חשבתי על המשפט הזה. וכשאני חושבת אני לפעמים גם מבינה, והבנתי את ששלמה המלך הבין מזמן – שהכל הבל הבלים. אני מתה, כן? אז אני יכולה למות עם המינוס בבנק ושיזדיינו כולם. חודש וקצת אחרי זה התברר שאני טעיתי.
"אמא?! אמא בואי מהר!" היא צעקה.
"מה?! מה?! מה את רוצה עכשיו?" מלמלתי בעודי גוררת רגליים מחדר השינה לסלון.
"מה זו ההודעה הזו?" אמרה נחרדת.
"לא יודעת. מה זו ההודעה הזו?" צחקתי.
"ממתי יש לך חוב של חצי מיליון?" התפלאה.
"כבר אין לי. בשביל מה יש לי ילדים?"
"מה?!"
"אמרתי שמה בבנק שהבת המקסימה שלי תשמח לשלם את החוב שלי והם כמו רוטווילר קפצו על המציאה."
"את עשית מה?" אמרה בפה פעור.
"אז עשיתי, אפשר לחשוב." וגמעתי עוד מהבקבוק "אל תדאגי מחר הצרה שנקראת 'אמא שלך' לא תהיה יותר הצרה שלך יותר."
"אבל צרה אחרת שנקראת 'החוב של אמא שלי' תישאר לצערי."
".That's life baby, you give some you lose some"
"איזו אנגלית, אמא. פייר הפתעת. ממש כמו עכשיו עם החוב המטורף הזה! על מה הוצאת את כל הכסף הזה בכלל תגידי לי?"
"על מה את חושבת?" עניתי במלמול אחרון לפני שהתעלפתי על רצפת הסלון כשהיד חובקת את הבקבוק ולא מרפה.
הדבר האחרון שאני זוכרת מאז השיחה הזו זה רעש ציפורים מעצבן שלא נתן לי מנוח. איך אפשר לישון כשהנקר לא מפסיק לנקר והציפור לא מפסיקה לצייץ? סיוט! מאז הרעש הייתה עוד שיחה עם פקח ועוד שיחה, או כמו שהפלצנים מכנים את זה "דיון", עם הבת שלי, העורך דין שלה והשופט. מסתבר שאי אפשר להעביר את החוב שלך ככה סתם למישהו אחר גם אם הוא הבת שלך, לך תבין פקידי בנק. עוד הסתבר שבשיחה הזו, נו זאת שקראתם הרגע, העצבים של הבת שלי פשוט היו מיותרים. בדיוק כמו הגירוש שלי לרחוב על ידה, הכל הבל הבלים. אבל מה אני מבלבלת לכם עכשיו עם כל מה שהסתבר לי אחרי שמתתי.
מסתבר שאחרי המוות הרבה דברים מתבהרים. עוד מתבהר זה ששתיית אלכוהול מרובה הורסת את הכבד וכנראה שאנחנו צריכים אותו. ומסתבר שאף אחד לא מוכן לתרום להומלסית כי גם ככה היא תמות מחר אז למה להתאמץ? עדיף לתרום למישהו קצת יותר רם מעלה ממנה, ממני.
אז מה אומרים עכשיו? הסוף עוד מעט מגיע ואתם זכיתם להציץ רק על הימים האחרונים שלי. אני מקווה שזה שנתתי לו לכתוב את הסיפור הזה יעמיק לכם בפעם אחרת על החיים האלו של פעם. שתדעו שפעם, פעם הייתי מאושרת. היה לי בעל וילדה וילד שהלך לעולמו יותר מידי מוקדם. הייתה לי אמא פולניה שבניגוד לרוטווילר לא שיחררה. והייתה לי גם עבודה שמכניסים בה קצת יותר ממה שמכניס פקח עיריה. ועדיין עם כל האושר הזה בא הצער ועם הצער פשוט התדרדרתי לתחתית, אין מה לעשות לפעמים זה פשוט קורה. הראש שלי כבר הפסיק להחבל מכל המכות שבקרקעית ומכל הכאפות שבדרכה. אני את החלק הזה בחיים שלי סיימתי להכתיב לכותב. אולי הגיע הזה לדבר על הפעם הזה, האושר ההוא? אולי.
הועלה לאתר ‘סיפורים’ (tale.co.il), תחת שם־העט ‘Twisty’.
כל אתר אחר שמציג תוכן זה – עושה זאת ללא הסכמת הכותב!
תגובות (5)
הי, Twisty.
אני מתלבט איך לגשת לטקסט הזה.
מצד אחד אני מרגיש שיש משהו מוכר בתבנית של אדם מהשוליים, שאומר איזו אמת בלתי-מתפשרת וגורם לנו, "האנשים הרגילים" להרגיש אי-נוחות.
הרבה פעמים לא מדובר בדמות ראשית אלה סוג של אלטר-אגו, אבל יש גם מקרים שמדובר בדמות הראשית.
אני חושב שכדי שזו תוכל להיות דמות שנקשיב לה, צריכה להתפתח אמפתיה, ואני חושב שכאן היה לי קשה. הדמות הרגישה לי יותר מדי ילדותית, לא אחראית. מסוג האנשים שמסתובבים ומרגישים שהכל מגיע להם.
אם לדוגמה היה מדובר באדם נורמטיבי, שהחברה התעלמה ממנו כשהיה לו קשה והוא מצא את עצמו מתדרדר לתחתית, ומאותו רגע משחרר את כל העכבות, מפנה אצבע משולשת לעולם, הייתי מרגיש אחרת. הייתי מאשים את עצמי שהתעלמתי מהמצוקה והביקורת שמוטחת בי מוצדקת, שהבאתי אותה על עצמי.
כאן – על אף ההומור והשנינות – לא הרגשתי את זה.
לגבי האנשים השקופים:
נוצרת הרבה פעמים התחושה שאנשים נורמטיבים צריכים להסתובב באיזו תחושת אשמה תמידית על כך שהם מתעלמים מדי מאלה שבמצוקה, אלה שבתחתית. אני מוקיר מעשי חסד, אבל ככל שאני מזדקן קשה לי עם התפישה הזו, של תחושת האשמה הנצחית.
אני לא חושב שהמקרה הוא שרב האנשים מתנהלים בחוסר אכפתיות, אגוצנטריות ומתעלמים מה"שקופים". המדינה נסתה לבנות מנגנון של תשלום מיסים, כשהמס נועד לחזק ולקדם את האנשים המתקשים. העניים, המוגבלים. לספק חינוך, מערכת בריאות ציבורית,לשכת תעסוקה. סוג של רשת בטחון.
אני מסכים שממספר סיבות המערכת הזו לא מתפקדת, אבל אני כמשלם מיסים, מספק את החלק שלי. יש לפעול נגד השחיתות במערכת, חוסר היעילות והבירוקרטיה, כח האדם שהוא לא תמיד איכותי או מתאים, וגם עבריינים שמנצלים את הפרצות במערכת כדי להרוויח(אנשים שמערימים על ביטוח לאומי לדוגמא וכדו')
אבל אני לא יכול לנהל את כל המלחמות האלה. אני חושב שהאנשים בתחתית יכולים לנהל אותן טוב ממני והם מבינים את הכשלים יותר טוב ממני. אני יכול להביע סולידריות.
לבא ולטעון שהפתרון הוא רק עוד העלאת מיסים, הוא לטעמי פתרון עצל.
מרגיש שתרמתי(חפרתי) את חלקי לדיון.
הייתי רוצה לדעת מה קרה לה שהוביל אותה לתחתית, גם מסקרנות וגם כי אולי זה היה עוזר לי להבין אותה יותר.
יש בי צד שאומר שסך הכל זה הגיוני שלא יתרמו לה כבד אם היא שתיינית, הרי למה? כדי שהיא תמשיך לשתות ותהרוס אותו גם?
(וזה לא שלא מגיע לה, פשוט בסולם החשיבות זה לא שם אותה גבוה מספיק).
אני גם מרגישה קצת כעס עליה על כך שהעבירה את החוב שלה לבת שלה בכזו קלות וללא חשיבה. הרי מה גורם לה לחשוב שביתה תוכל לכסות את כולו ולא להיפגע מכך? שזה לא ידרדר אותה לחוב משלה…
כשעבדתי יצא לי לדבר עם כל מיני אנשים שכל יום מחדש היו קונים סיגריות ושתייה חריפה, מתדלקים את השניים כמו מים ואוויר לנשימה. והם מודים שהם מכורים ולא יכולים להיגמל וזה מדרדר אותם, אבל מה אפשר לעשות, להיכנס לגמילה הם לא מוכנים (וגם חלק שהיו לא מצליחים לעמוד בזה).
אני חושבת, וזו דעתי האישית, שמרוב שיש כאלו שמנצלים את היד המושטת שאנשים נותנים להם מבחינה כספית ולא משנה כמה הסכום, למטרות הרסניות ולא נחוצות (שוב, לדעתי סגריות וכו' זה לא הישרדותי כמו אוכל אמיתי) פוגע בשיקול של אנשים האם לתת יחס או עזרה לאנשים במצוקה כזאת או אחרת.
זה לא מוציא את חלקנו בחברה באור טוב, אך זו האמת גם אם הרבה לא יגידו את זה,
וכנראה שגם זה מה שגורם לאנשים להתעלם מאחרים שנמצאים במעמד נמוך מהם, כדי שלא יבקשו מהם עזרה.
אהבתי את הקלילות שבכתיבה. השפה מאוד אמיתית, מדוברת, קרובה לקורא.
העלילה מועברת בצורה מעניינת.
בהחלט מעורר מחשבה על החיים והסביבה.
היי מה שלומכם? תודה רבה על התגובות! שמחתי שהקטע עורר בכם מחשבה וקצת ביקורת, בדיוק הכוונה של סיפור.
גידי, אתה לא חייב לחוש אמפתיה כלפיה והסיפור לא נועד כדי שתרגיש אי נוחות או כל דבר כזה או אחר. הסיפור נועד כדי שנדע להסתכל סביב. הפסקה הראשונה קרתה לי באותו שבוע בעודי הולך לספר. אני רואה בדיוק את אותה אישה שוכבת על הדשא והיא לא עוררה בי רגש כמו שגם לא עוררה בבעל הכלב שטייל ממש על ידה. המקרה הזה הוביל אותי לחשוב למה לא תמיד מתעורר בנו רגש כשאנחנו רואים את החלש? הרי לא פעם ולא פעמיים מקבצי נדבות כן הצליחו לעורר בי אמפתיה כלפיהם אז למה היא לא? הסיפור הזה מראה למה לא. כמו שאמרת היא חושבת שהכל מגיע לה ובגדול די חוצפנית.
בנוגע למיסים, אין להעלות אותם! גם ככה חצי מזכייה במדליה אולימפית הולכת למדינה ולקנות מילקי עולה יותר מידי. כן לשלם מיסים זה חשוב אבל גם שהממשלה והמדינה תתנהל כמו שצריך זה חשוב אז כשזה יקרה אולי יהיה אפשר להמעיט במס…
ספיר, אני מבין את הכעס שלך עליה. כמו שכתבתי לגידי, היא חוצפנית ולא כל מה שהיא עושה או אומרת מחליק בגרון. היא אומרת איזושהי אמת, שהיא שלה, בצורה הכי נקייה שיש. השאלה היא האם האמת הזו הולכת בקו אחד עם האמת המציאותית? לדעתי יש חלקים שכן ויש שלא.
הניצול הזה כמו שקראת לו, לקנות סיגריות, סמים, אלכוהול במקום אוכל או במקום בגדים או ללכת לגמילה, הוא זה שמוביל לחוסר האמון של החברה באנשי התחתית. האם חוסר האמון מוצדק לכל התחתית? שוב, שחוסר האמון הוא גדל וגדל מתישהו אף אחד לא מעניין יותר ובאף אחד אי אפשר לבטוח יותר.
תודה לשניכם על התגובות והמילים החמות, מעריך מאוד! שבוע טוב.
סיפור יפה. אהבתי את הדמות. והכתיבה משובחת.
יצא לי להכיר כמה אנשים עם אותם תכונות אופי כמו שלה, ויש אנשים שהם דוחים אותם. אני לא יודעת למה, זה גורם לי לחבב אותם דווקא,ולרצות לת להם חיבוק. הם פשוט מרגישים כל כך אבודים. ורק רצו שיהיה להם טוב, גם אם זה בדרכים אימפולסיביות ומיואשות,כי לפעמים פשוט החיים מייאשים.
היי מה שלומך?
החיים באמת מייאשים ולפעמים חיבוק יכול להיות אחלה נחמה במיוחד בימים מעצבנים או לחוצים. תודה רבה על המילים החמות. שמח שאהבת. שבוע טוב:)