זהירות- שביר

יום אחד את מתעוררת ומגלה שאת לא יכולה להילחם יותר בריקנות שבך.
את מתעוררת ומרגישה את כל מה שלא הצלחת להרגיש בחצי שנה האחרונה,
את מרגישה את תחושת המחנק בגרון ונאבקת לאוויר,
את מרגישה את הסכין ננעצת ומסתובבת לך בתוך החזה,
את מרגישה את הבטן שלך מתהפכת ואת הרצון העז להקיא.
בזמן שאת יושבת על הרצפה עם הפנים לצד האסלה את מקווה שתוכלי להוציא ממך את כל התחושות האלו יחד עם הקפה של הבוקר.
אלו לא תחושות שתוכלי להעיף יותר דרך האף ולשכוח מהן לשעות הבאות,
לא תוכלי לברוח מהן בטיסה הבאה שלך לברלין או לאוסטרליה, אפילו לא לדרום אמריקה.
כי הקור הזה חודר בין מדינות, והריקנות הזו משאירה אחריה שביל בודד שבו לא צומח שום דבר,
ואת לא מסוגלת לראות אותו אבל את יכולה להישבע שהוא בצבע אפור מגעיל כזה.
את מתעוררת בדירה קטנה באמצע שום מקום שאפילו הווייז לא מצליח לנווט אליה,
הדירה מלאה בקרטונים ואת עדיין מרגישה ריקה.
העיניים נרטבות,
את מרגישה את הסכין משתחררת
וכאילו מעולם לא נעצו אותה בך,
את מגלה שאת כבר לא מרגישה יותר,
והבדידות שוב ממלאה את עצמה במאין תחושה של אין תחושה.
את נשענת על הקרטונים של הכלים השבירים במטבח,
מקווה שהאף שלך יכול לסחוב רק עוד קצת,
זה שורף והכל כואב
ובכל זאת,
כמה שאת שמחה שמשהו גורם לך להרגיש פעם בתקופה.