זהות – ניסיון…?

"הכאב… הכאב שמילים פשוטות יכולות לגרום הוא מהמם בכוחו. הדרך שבה המילים ננעצות בחזה כנטיפי קרח, מחדירים רעל של דמעות אל המערכות, משתק את הגוף ומגביל את פעולותיו לישיבה בפנים קפואים מהלם, מוכי יגון ותדהמה.

כאב פיזי הוא דבר שמייחסים אליו יותר מדי משמעות. כאב פיזי הוא משהו שמכוון אל מה שמאכלס את ה 'אני' שלי.
לפעמים גם מילים יכולות להיות פיזיות. כשמישהו קורא לך מכוער/ת, זה מתייחס לקליפה שלך, למעטפת שלך.

אבל כשהמילים מכוונות היישר אל ה 'אני' שלך… זה כואב יותר מהכל.
זה מרגיש כאילו תער ננעץ בחזה שלך, והוא מסתובב באיטיות…
רק שזה לא מה שקורה. אלו מילים. מילים שנהגות בפה כמו שלכולנו יש, עם לשון ועם שיניים ועם שפתיים."

זה מה שעבר לי בראש כשישבתי מאחורי עץ, מקפלת את ברכיי לחזה וקוברת את פניי בהם. למרות מה ששיננתי לעצמי על ה 'אני' הפנימי ועל המעטפת, לא יכולתי שלא להתבייש במראה שלי. אולי פעם נראיתי טוב יותר, אבל עכשיו באמת הרסתי הכל. גזרתי את השיער הארוך והיפה שלי בבית, בהתקף ייאוש פתאומי ועוצמתי. הוא הגיע קצת אחריי כתפיי עכשיו, אבל זה לא מה שהפריע לי. גזרתי את השערות שבקדמת הראש, וכשהן צמחו מחדש… הן צמחו כמו פוני. פוני לא אחיד ומכוער. אז כל יום, כל הזמן, אני מברישה אותו לצדדים. כל פעם שאני מביטה במראה אני כל כך רוצה לחזור בזמן ולמנוע מעצמי לעשות את זה, להשאר עם השיער הארוך, היפה והמסודר שלי. אולי לכם זה נראה שטחי כשאני מדברת כך, אבל גם אתם הייתם מגיבים ככה אם השיער שלכם היה הדבר היחיד שאהבתם במראה החיצוני שלכם.
כל פעם שאני מתלבשת, מעבירה חולצה על ראשי, אני חייבת לסדר את השערות, שלא יהפכו שוב לפוני הדוחה הזה. ואין סיבה ללכת לספר. מה הוא יעשה? יקצר עוד? צריך לחכות שהוא יגדל ולסדר בפוני צד או משהו.
עכשיו אין משהו שאני אוהבת במראה החיצוני שלי. כל הבולשיט על בטן שטוחה ומחוטבת, רגליים רזות וארוכות, חזה שופע שלא להאמין וחיוך יפה ולבן השפיעו עליי. דחסו למוח שלי בכוח את האידיאל של היופי, מה יפה ומה לא… שלילת הזכות הבסיסית כל כך הזאת, לבחור מה אני חושבת שיפה, פוגעת בי.

העולם השמיד עוד חלק ממני, עוד זכות שיש לי לבחור לבד, והחדיר את המונחים שלו אל המוח הרך והמתעצב שלי.

לאט לאט המצוקה והעצב חסר התחתית התחלפו בכעס. ואז באדישות הרגילה. הלבשתי על עצמי 'פוקר פייס' וחזרתי בצעדים מדודים וזהירים לכיתה. בגלל שזו הייתה ההפסקה, אף אחד לא שם לב להיעלמותי.

לצערי, איכשהו יש לי חברות.
למה לצערי, אתם שואלים? כי אני מקווה שכשאני אתאבד, כשהרימון שבתוכי יחליט להתפוצץ, לא יהיו נפגעים. אני בן אדם טוב מדי, זו הבעיה. שורף לי בחזה לחשוב על הדמעות והייאוש שהמוות שלי יפיל על חברותיי ועל אח שלי.

ולכן אני נאחזת בחיים, או יותר נכון דוחה את המוות.
אני ממשיכה להתקיים רק בשביל מי שסביבי. לגבי עצמי נטשתי תקוות. וויתרתי על להיות סופרת, אמנית, רופאה, פסיכולוגית, חוואית… כל מה שרציתי וחלמתי, כל התקוות, נערמו מזמן בפח הזבל ונגרסו.

החיים שלי קיימים בשביל לא לפגוע בחיים אחרים.
הגעתי לשפל של השפל, למדרגה באחרונה בפתטיות מושלמת.

וככה אני חיה.
נאבקת להמשיך לנשום כל יום מדכא בחיי האומללים.