זאת שמחייכת מול זאת שלא אוהבת

עומדת מול המראה ומחייכת,
מסתכלת על פניי ומתאפקת,
הדמעות זולגות הגרון חנוק ואני? אני מחייכת,
מחשבות עולות הלב זועק והגוף נינוח,
שואלת את עצמי מי אני?
אני זאת היא, זאת שמחייכת.
המחייכת צוחקת שמחה ומשתדלת,
משתדלת לא לפרוק משתדלת לא להתפרק שמא היא תחשוף את זאת שלא אוהבת,
זאת שלא אוהבת היא לא נחשפת אבל היא נשארת,
היא נשארת עם זאת שמחייכת.
היא לא אוהבת את עצמה, לא אוהבת את החיים אבל היא כן אוהבת את זאת שמחייכת.
זאת שמחייכת היא הכתף של זאת שלא אוהבת, היא תומכת בה ומראה לה שיש גם טוב בעולם, למעשה היא המסכה של זאת שלא אוהבת.
זאת שלא אוהבת היא החושך של זאת שמחייכת. צד אפל דיכאוני שעטוף במחשבות אובדניות שנאה עצמית ולפעמים פגיעה עצמית.
זאת שלא אוהבת פגעה בעצמה ומאז הבטיחה שלא תעשה זאת יותר ואז נוצרה זאת שמחייכת,
אף אחד לא מכיר את זאת שלא אוהבת, היא שם בדפים, ביומנים, נקרעת עם עצמה לבין המילים.
זאת שמחייכת כולם מכירים, מדברים, אוהבים, עד שנחשפת זאת שלא אוהבת.
היא חדלה מלהיחשף חדלה מלדבר עד שלאט לאט האמינה שיותר לא קיימת.
לפעמים היא שם מתפרצת אבל מתאפקת הלא היא זאת שמחייכת.
היא חייבת לחייך, חייבת לצחוק, חייבת להישאר תמיד זאת שמחייכת.
אני ממשיכה לבהות במראה בוחנת כל דמעה בוחנת כל מבט.
מי אני? ממשיכה לתהות לא מגיעה לתשובה.
אני זאת מי שרוצים והם מי שאני.