זאת רק אזעקה

"שיט יש עוד אזעקה," אני אומרת ושומעת מהקו השני גיחוך.
"אף פעם לא נמאס להם אה," הוא משתהה רגע כשקולו מתמזג עם צרימת צלילי האזעקה.
היא לא כל כך חזקה, ובכל זאת מחרישה אותי בכל מובן אפשרי.
"לך למימד," אני צועקת.
"תכף, אני צריך להעיר את אמא שלי ואני מגיע!"
"זה מסוכן," אני ממשיכה לצעוק ורצה למימד שלי עם שאר המשפחה.
כולנו מתקבצים בחדר אחד קטן שאולי יגן עלינו מפני הנורא מכל.
הקליטה שם גרועה ואני בקושי יכולה לשמוע כשהוא אומר "היא מתעוררת, אני אדבר איתך יותר מאוחר."

–
אני עד היום לא יודעת למה התכוון כשאמר "יותר מאוחר."
האם זה בעוד דקה? שתיים? שנה- שנתיים?
בכל מקרה זה כבר לא אקטואלי יותר, והבנתי את זה רק אחרי שניתק את השיחה וטיל פגע בביתו כשהוא החזיק את הדלת של המימד לאחר שאמא שלו נכנסה.

כולנו היינו קורבנות לשיעמום של אויבנו, ונפשות יקרות נלקחו.
נפשות שלעולם לא אשכח.