זאת אני.

אנשים קוראים לי מושלמת.
אבל אני לא, באמת שלא..
אני מנסה, אבל אף פעם לא הצלחתי.
תמיד היה משהו שמישהו רצה שאני אשנה בשבילו.
ככה, אני עצמי, לא הייתי מספיקה לאף אחד.. עד שזה הגיע ללא מספיקה לעצמי.
בכיתה ה' עשו עליי חרם, למה? כי שיעמם להם.
לא עשיתי כלום. נשבעת.
טוב אולי כן, הייתי עצמי.
השפילו אותי
דרכו עליי
קראו לי בשמות גנאי
די נמאס.
הסתובבתי בתחושה של: "לבכות בבית או פה?"
די, נמאס שוב.
סוף כיתה ה', סיימתי את השנה עם דיכאון ובולמיה.
כיתה ו' התחילה, שנה חדשה.
הדיכאון נשמר, והבולמיה נשארה.
כן,, אולי השנה עברה יותר טוב אבל הכאב לא עבר..
חופש גדול, חודשיים של אנורקסיה, אף אחד לא ידע.
חתכתי.
כתבתי מכתבי התאבדות.
ניסיתי, לא הצלחתי..
כיתה ז' התחילה ולקחתי את עצמי בידיים, השנה עברה טוב עד האמצע.
שוב? כן שוב.
שוב פעם אני החסרת חברים, הלא מושלמות, זאת שכולם מצפים ממנה ליותר אבל לא תמיד מצליחה להביא את הכי טוב שלה..
שוב? כן שוב.
שוב, די נמאס.
רציתי לעבור כיתה, בית ספר, עיר, מדינה, יקום.
לקחתי את עצמי בידיים, חייכתי, צחקתי.
כיתה ח' התחילה, התחילה טוב דווקא.
עד האמצע.
שוב? לא, לא שוב.
הייתי הילדה הכי מאושרת שיש, מצאתי את עצמי, מצאתי את המקום שלי.
סוף.
שוב? כן..
עכשיו שוב..
התייחסו אליי מגעיל, זלזלו בי, השפילו אותי, פגעו בי.
משהו מצחיק? אלו האנשים הכי קרובים אליי.
איבדתי חלק..
איבדתי את סבא..
זה אומר שגם איבדתי את עצמי.
לא יכולתי לסחוב את הכאב הזה יותר.
נכנסתי לדיכאון.
חתכתי.
כתבתי מכתב.
אבל לא, הפעם לא ניסיתי.
שתיתי.
למה? רציתי לשכוח לכמה שעות מכל הצרות שלי, אבל כשההשפעה פגה, הצרות חזרו.
ידעתי שזה זמני.
אני לא שותה שוב. לעולם לא.
בכיתי, לילה, ועוד לילה, ועוד לילה..
חשבתי שזהו, זה כבר הסוף, מפה אני הולכת ולא חוזרת, כי המוות רשע ולמעלה זה מקום מפחיד.
"כי מי שמת לא חוזר, הוא מת. וביחד כל הזיכרונות" ככה אמרתי לעצמי כל יום.
הרגשתי אבודה, כמו במבוך ללא סוף ומוצא.
הלכתי במעגלים, ניסיתי לצאת מהכאב, ללכת אל האושר ומשם הלאה.
אבל חזרתי אל הכאב כל פעם מחדש, ותמיד הסתכלתי על חצי הכוס הריקה.
אבל אז? אז הכרתי אנשים מדהימים..
אנשים שמקבלים אותי למרות כל הפגמים.
אומנם האנשים האלה קוראים לי מושלמת, אבל הם לא יודעים את הסיפור שלי.
אז היי, אני זאת אני, זה הסיפור שלי.
מושלמת אני כבר לא.
אבל תודה שאתם מקבלים אותי גם מבלי לדעת את העבר שלי.
אם הייתי שמה סוף, לא הייתה לי הזדמנות להכיר אתכם ולדעת שיש אנשים טובים.
אנשים שלא מחפשים מה לא טוב אחד בשני, ואם כן, הם מקבלים את זה כי הם יודעים שגם בהם יש כאלו דברים.
אתם אנשים נהדרים.
תודה.