זאבים – הקדמה

שריקת הרכבת נשרקה ומנועי הקיטור החלו לנוע באטיות.
רכבת שלוש מאות וחמש יצאה מרציף עשר לכיוון טקסס.
ובתוכה איש, רחב וגבוה ובעל שפם קטן, לבוש חליפת מנהל ועניבה, עישן מקטורת וצעק על עובדיו פקודות בקול עבה.
אוסקר שמו.
ליצנים התרוצצו מכל עבר, הסירו איפור מפניהם וסידרו אפים אדומים בתוך מגירות.
מאלפים הרגיעו אריות ופילים, ולולייניות התרוצצו בכל מקום בחיפוש אחר בגדי הגוף שלהן.
רק אדי ישב בקרון האחרון של הרכבת והביט בנוף ההרים, מתפלל שאוסקר לו ימצא אותו.
אדי אהב מאוד את הקרקס, הקרקס הבית שלו. הוא אהב את הלולייניות ואת האריות, את הליצנים והמאלפים. את כולם הוא אהב,
חוץ מאוסקר כמובן.
אדי ידע טוב מאוד כמה מרושע ומסוכן הבן אדם הזה, ובכל זאת, הצליח להסתבך איתו בכל פעם מחדש.
הרכבת האיצה וההרים חלפו במהירות, אדי השעין את ראשו הקטן על חלון הרכבת והביט לשמיים, אחד העננים היה בצורת דוב גדול.
אדי כל כך אהב חיות, הן היו מוצאות אותו, לוחשות לו ומדברות עליו.
אבל זאבים הוא אהב במיוחד.
הלולייניות היו נוהגות לקרוא לו 'ילד הזאבים' או 'ילד פרא'. לאדי זה לא הזיז.
אדי הביט פעם נוספת בדוב הענק בשמיים, בלע פיהוק גדול ועצם עיניים בזהירות.
מחר יום גדול, והוא חייב לנוח.
אדי נרדם על מושב הכיסא ברכבת, לקול צעקותיו של אוסקר, בידיעה שהדוב הגדול בשמיים שומר עליו.